בשנים 2000-1997 פעלו בישראל שתי קבוצות מחאה בנושא ביטחון לאומי: "ארבע אימהות" ו"התנועה ליציאה בשלום מלבנון" במטרה להביא לנסיגה ישראלית מאזור הביטחון בדרום לבנון. מטרתן של שתי הקבוצות הייתה זהה, אך דרכי פעולתן היו שונות. "ארבע אימהות" מיצבה את עצמה כתנועה עממית, ללא נטייה פוליטית. היא התמקדה בפעילות רצופה ושוטפת, ניסתה להעביר מסרים פשוטים ורגשיים, ולא התיימרה להציג תוכנית מעשית ליציאה מלבנון. "התנועה ליציאה בשלום מלבנון" בראשותו של יוסי ביילין (שפעל קודם לכן בנושא כחבר כנסת) מיצבה עצמה כתנועה בעלת פתרון מעשי וממשי הניתן ליישום מיידי. היא התמקדה בפעילויות ממוקדות, והייתה בעלת תשתית ארגונית מסודרת. להבדלים אלה ואחרים הייתה משמעות בבחינת הסיקור התקשורתי.
הפעילות המעטה של "התנועה ליציאה בשלום מלבנון" זכתה לסיקור תקשורתי נרחב ובולט, יחסית לסיקור הדל שזכתה לו תנועת "ארבע אימהות". התקשורת לא סיקרה את פעילות "ארבע אימהות" אלא רק כאשר פעילותה נערכה בסמיכות לאירועים שבהם נהרגו חיילים או לאחר מפגש עם אישיות ממסדית. דפוס הסיקור היה עקבי. רוב האזכורים של "ארבע אימהות" הופיעו כידיעות, היו קצרים במיוחד, הוצגו במיקום שולי, נוסחו בשפה לקונית, וללא דיון נוסף. ההפגנות שסוקרו היו רק הפגנות בינוניות עד גדולות, ולא עצרות ומשמרות אבל רוטיניות. כך גם התעלמה התקשורת מגימיקים "רכים" ולא פרובוקטיביים (נרות נשמה, "סוכות שלום" עוד). פעילותה של אורנה שמעוני, שהצטרפה ל"ארבע אימהות" בינואר 1999, הובלטה יותר מפעילותן של שאר חברות "ארבע אימהות". אולם בין אם "ארבע אימהות" פעלה יותר על-פי מסגרות התקשורת (בפעילויות של אורנה שמעוני) ובין אם פחות, התקשורת אומנם לא התעלמה מהן לחלוטין, אך נטתה לייחס להן משמעות שולית. נוסף על כך, הסיקור התקשורתי של "התנועה ליציאה בשלום מלבנון" כלל התייחסות מפורטת והתמקד בטיעונים הרציונליים שהוצגו על ידה.
מתיאור זה ניתן להסיק מספר מסקנות: ראשית, חבר הכנסת יוסי ביילין זוהה על-ידי התקשורת כאיש ממסד פוליטי יותר מאשר מנהיג קבוצת מחאה, ולכן תנועתו זכתה לסיקור רב יותר, כפי שאופייני לסיקור הממסד. נוסף על כך, ביילין היה בעל ניסיון עשיר בעבודה מול התקשורת והיו לו קשרים ונגישות לאנשי התקשורת, בשונה מ"ארבע אימהות". שנית, בבחינת המסגור של כל אחת מהקבוצות בתקשורת, נראה כי היא תאמה לשיטות הפעולה שנקטה כל קבוצה.
פעילות "התנועה ליציאה בשלום מלבנון" סוקרה תוך שימוש בטיעונים רציונליים, מעמיקים ונרחבים. לעומת זאת, סיקור פעילות "ארבע אימהות" התמקד במוטיב האימהות ובטיעונים רגשיים. כלומר, כל קבוצה "אשמה" במסגור שלה עצמה (גם אם התקשורת הקצינה מעט היבטים אלה). כשם שביילין הדגיש את הנימוקים הרציונליים מדוע לסגת מלבנון, כך גם התקשורת הדגישה פן זה בסוקרה את תנועתו. באותו אופן, כשם ש"ארבע אימהות" מסגרה את עצמה בכוונה תחילה (אורנה שמעוני) או לא בכוונה תחילה ("ארבע אימהות") באופן רגשי, בדרך כלל ללא טיעונים מהותיים ורציונליים לנסיגה, כך גם התקשורת מסגרה אותן. ניתן לשער כי היבטים מגדריים תרמו למסגור זה. קבוצת נשים חוץ-ממסדית, ללא עבר או הווה קרבי עטור פאתוס, לא זכתה לאותה התייחסות עניינית בעולם הגברים ה"קשוח", דבר שבא לידי ביטוי סמלי בביטוי של תא"ל זכאי "ארבע סמרטוטות". ניתוח זה עולה בקנה אחד עם מחקרים שלפיהם בכל הקשור לשיח הביטחוני נשים ממוסגרות כאימהות באופן מסורתי, כאמוציונליות וכלא מבינות.