ביקורת הספרות הפמיניסטית, במיוחד זו המתבססת על עיקרון 'השוֹנוּת', רואה בכתיבת נשים ובגיבוש מסורת של כתיבה נשית ייחודית - תהליך של הגדרה עצמית (Gardiner, 1982; Showalter, 1977) והעצמה של נשים בחברה פטריארכלית. היעדר של מסורת כתיבה נשית וכן תהליכי יצירה שהתפתחו מתוך הצורך להתקבלות ו'חיקוי' של כתיבה גברית, הרחיקו נשים מעצמן ופגעו במודעות ובתחושת הערך העצמי שלהן (Gergen & Gergen, 1993). לכן, מסורת כתיבת נשים היא לא רק ערוץ לגיבוש הזהות אלא גם ערעור על השליטה הגברית ופריצה לתחום התרבותי ההגמוני (Rich, 1971).
מסורת שירת נשים עברית, לפחות עד לשנות השמונים של המאה העשרים, התקיימה כחלק מהמסורת הספרותית המרכזית, ונחשבה ל'מסורת סמויה', משום שהכותבות שאפו לראות את עצמן כחלק מזרם התרבות המרכזי הגברי, כדי להימנע מתווית של 'נחיתות' ו'שוליות' (רתוק, 1988, 1989; שחם, 1996). ל'מסורת הסמויה' - גם אם לא התפתחה באופן מכוון ומודע - מאפיינים תמטיים, פואטיים ורטוריים סגוליים. למאפיינים אלה של שירתן וזהותן מתייחסות משוררות בשירה העברית, מתוך שיח פואטי בין-דורי, סמוי וגלוי. שיח זה מתמקד בשאלות של התקבלות ושל מעמד בקהילה הספרותית ובייחודה של השירה הנכתבת על-ידי נשים. השיח מביא לביטוי הזדהות וביקורת, אמפתיה וכעס, ומשקף התפתחות בין-דורית של תפיסה עצמית פואטית ונשית.
אדגים את הדברים באמצעות שירים של המשוררות לאה גולדברג ודליה רביקוביץ'. גולדברג נותנת בשיריה ביטוי להחמצה הפואטית של אישה המנסה להגדיר את עצמה מתוך שירה המחקה את הזרם המרכזי-גברי בתרבות העברית, לקשיי התקבלותה של משוררת בין משוררים, לשאיפה לאוטונומיה ואותנטיות. במרחק שנים מקיימת רביקוביץ' דיאלוג שירי עם רטוריקה זו, והיא מתייחסת אליה מתוך אמפתיה ורטוריקה 'משלימה' (תרתי משמע) ובעזרת אמצעים צורניים מן המסורת הנשית, שהבולט ביניהם הוא טכניקה חוצת מגדר (cross gender), המאפשרת חופש ביטוי ומחאה של נשים בחברה גברית.