המציאות הגיאופוליטית העולמית עומדת בסימן "טריאדה" - משולש של איומים או אתגרים. הפוליפרציה של נשק גרעיני, הטרור המוסלמי הרדיקלי והתופעה של מדינות, ואפילו פרובינציות, סוררות או כושלות - אפגניסטן או סומליה לצורך העניין, דרום לבנון או סומליה.
בהתמודדות עם האתגרים האלה, למי שעמד על ההתפתחויות שהיו לאחרונה בצפון קוריאה, הניסוי הגרעיני והצורה הבוטה שבה דיקטטור מדרגה שלישית, שלא מסוגל להאכיל את עמו בתפוחי אדמה, מוצא את עצמו בניגוד לעמדת כל העולם - ארה"ב, רוסיה וסין, עומד ומחליט להגיע לנשק גרעיני, ומגיע לנשק גרעיני.
כשמסתכלים על התמונה הזאת, כשרואים מה קורה באפגניסטן שמונה שנים אחרי שארה"ב נכנסה לשם, את הקשיים שעלולים להתעורר אחרי זה בעירק, ואת העיכוב בשבועות האחרונים, פקיסטן נראית קצת יותר טוב בשבועות האחרונים - אבל הדברים האלה יכולים להשתנות בלי שום התראה מוקדמת ואנחנו יכולים לראות התפוררות של המערכת שם. מי שמסתכל על הדברים האלה מבין, שנכון לעת הזאת, שמונה שנים אחרי ה-11 בספטמבר, המצב הוא עדיין שהציר הרדיקלי והכוחות שמניעים את המערכת כולה לכיוונים שליליים, ומובילים את המערכות כולה עם אנרגיות והצלחות, ועם יכולת השפעה רבה על ההתפתחויות בעתיד.
גם אם מסתכלים על האזור שלנו בצורה קצת יותר מצומצמת, על הציר הרדיקלי, "הבננה השיעית" הזאת שנפרסת מטהרן, בואכה החופים של הים התיכון מדרום לביירות, עם זרוע בחמאס בעזה, והציר הזה מתחזק, פעיל, ועדיין לא ברור שהגל הזה הגיע לשיאו ונבלם בו כוחם באופן מלא.
בתוך המתאר הזה שיש בו אתגרים, ישנן גם הזדמנויות, שנוצרת כתוצאה, בין היתר, מההתפתחויות באירן. במזרח התיכון נוצרת זהות אינטרסים שלא הייתה בעבר בינינו לבין המשטרים המתונים באזור, בינינו לבין הנהגת העולם, סביב ההתארגנות אל מול העלייה של אירן, אל מול הציר הרדיקלי, נותר שילוב אינטרסים שלא היה קודם, מי שמסתובב היום במדינות ערב ושמדבר עם המנהיגות הערבית, מוצא אצלם רגישות וקשב גבוהים מאוד למה שנמצא באירן. הדברים האלה, ביחד עם ממשל אמריקני חדש, אסרטיבי, בוטח בעצמו, ונהנה מפופולריות עצומה, שהחליט להקדיש את האנרגיות בתחום המדיני באזור הזה, בנושא של הסדר אזורי והתקדמות בינינו לבין הפלשתינים, כל הדברים האלה יוצרים גם הזדמנויות יוצאות דופן, וראוי שישראל תיבחן נכון את דרכה, ותנווט נכון בתוך המערכת הזאת של אתגרים והזדמנויות.