אדוני הנשיא, גברתי, נשיאת בית המשפט העליון, אישי שר החינוך, מכובדיי.
אני מבקש לנצל אכסניה מכובדת זו ולדבר על סוגייה המהווה את אחד האתגרים החשובים והמסובכים ביותר, הרובצים לפתחה של הדמוקרטיה ושל החברה הישראלית כיום, אתגר שאני, באופן אישי, עסוק בו ומוטרד ממנו, והוא: היחסים המתקיימים בין מדינת ישראל לבין אזרחיה הערבים, ואולי חשוב מכך - בין יהודים לערבים בתוככי החברה הישראלית.
מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי, ששב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות. זהו ייעודה. כך היא חייבת להיות, וכך היא גם תהיה, בעזרת השם, לדורי דורות. ואולם, מדינת ישראל תהיה גם ביתה של אוכלוסיה ערבית רחבה.
בישראל חיים כמיליון וחצי ערבים המהווים למעלה מעשרים אחוזים מאזרחיה. אכן, גם אם אף אחד מאתנו לא ביקש זאת לעצמו, ויש האומרים כי "נגזר עלינו", אנו, יהודים וערבים, חיים זה לצד זה, זה עם זה - אנו שותפי גורל. איננו רק שכנים שיש להסדיר התנהלות תקינה של יחסיהם. לא רק את הארץ אנו חולקים. אנו חולקים כלכלה אחת; אנו חולקים מערכת רווחה אחת ומרחב ציבורי אחד. אנו נוסעים יחד בכבישים, נופשים יחד באתרי החמדה של ארצנו, משחקים יחד באצטדיוני הכדורגל. במידה רבה, אנו תלויים זה בזה.
ואולם, למרות שעתידן של האוכלוסיה הערבית והיהודית, לעולם יהיו שלובים זה בזה, נדמה ששתיהן כאחת, מעולם לא הישירו מבט למשמעות הדבר. מעולם לא לקחנו אחריות, על עיצוב דרכנו המשותפת. העדפנו לתת לפחד ולשנאה מחד, ולשיח משפטי מנוכר מאידך, לנווט את ספינת יחסינו.
אני מאמין כי הגיעה השעה לאמץ פרדיגמה חדשה, לבניית יחסי יהודים וערבים במדינת ישראל. פרדיגמה המבוססת על רעיון השותפות.
מאז שחוקקה הכנסת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובהשראת הפסיקה הנרחבת של בית המשפט העליון, אנו רגילים לדבר על מדינת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". שבויים בקסמו של השיח הזה, אנו ממקמים את העיסוק בסוגיית ערביי ישראל, במסגרת השיח הדמוקרטי הקלאסי, העוסק בהסדרת יחסי רוב ומיעוט - הגדרת כללי משחק מצד אחד, והבטחת זכויות אזרחיות למיעוט מצד שני.
ואולם, האוכלוסיה הערבית במדינת ישראל, איננה קבוצה שולית בחברה הישראלית, אין היא אוסף אקראי של "בני מיעוטים", כפי שרבים מאתנו, היהודים, מבקשים לעתים לראותה. מדובר באוכלוסיה שהיא חלק בלתי נפרד מהארץ הזו, אוכלוסיה מגובשת בזהות לאומית ותרבותית משותפת, שלעולם תהווה, כקולקטיב, מרכיב חשוב ויסודי בחברה הישראלית.
אני מאמין כי במציאות שכזו, עלינו להתמקד בפן הערכי העמוק של הדמוקרטיה, ולחתור לבנייה תשתיתית של שתפות אמת; בנייה שתבוא "מלמטה" - משינוי תודעתי, מהחברה האזרחית, ולא "מלמעלה" - דרך שיח צונן של "זכויות", וניסיון אקדמי לפתור את הסוגיות שבמחלוקת.
"שותפות" הינה מערכת יחסים, המבוססת על כבוד הדדי, והכרה בקיומם של שני צדדים ובזכותם להגדיר לעצמם את זהותם; זוהי מערכת יחסים בה ניתן ביטוי לצרכים המיוחדים ולאופי המיוחד של כל אחד מהצדדים; זוהי מערכת יחסים המבוססת על הסכמה חופשית של שני הצדדים בדבר בסיס השותפות; זוהי מערכת יחסים המבוססת על דו-שיח שוטף בין הצדדים.
אומר כבר כעת: אינני נאיבי. אין טעם להדחיק או להתעלם מהמציאות הקשה. בין הציבור היהודי לציבור הערבי במדינת ישראל, מונחים משקעים אדירים של איבה.
ערביי ישראל נטלו (ובודדים בתוכם נוטלים גם כיום) חלק פעיל בקואליציה הערבית שביקשה, ועודה מבקשת, לבער כל נוכחות יהודית מארץ ישראל; מרבית האוכלוסיה הערבית איננה מוכנה לקבל את הרעיון, לפיו מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי, אפילו במסגרת פתרון עתידי כולל של שתי מדינות; חלק ממנהיגי האוכלוסיה הערבית הישראלית, מוסיפים כל העת לחבור לגרועים שבאויבי המדינה, להסית כנגדה ולקעקע כל בסיס לאזרחות אחראית.
מן הצד השני, הקמת מדינת ישראל לוותה (במידה רבה בשל קוצר הראות של ההנהגה הפלשתינית באותה העת), בסבל רב ובטראומה ממשית שעברה על הפלשתינים. רבים מערביי ישראל, המהווים חלק מהאוכלוסיה הפלשתינית, כואבים את סבלם של אחיהם מעברו השני של הקו הירוק, סבל לו אחראית, בראייתם, המדינה; רבים מהם, פוגשים לא אחת, גילויים של גזענות והתנשאות מצד יהודים; חוסר השוויון בהקצאת משאבי המדינה, וברווחה הכלכלית של האוכלוסיה הערבית לעומת זו היהודית, אף הוא לא תורם ל"אהבה יתרה"...
ואולם, למרות כל אלה, למרות האיבה הקשה והשורשית, אני מאמין כי ניתן לבסס שותפות בין יהודים וערבים במדינת ישראל. אני מאמין בכך, פשוט משום שלאף אחד מאתנו אין דרך אחרת.
האלטרנטיבה היחידה העומדת בפנינו היא מאבק קשה, עקוב מדם ומצער, שבמקרה הגרוע פחות - יחזיר אותנו לאותה נקודת מוצא בדיוק, ובמקרה הגרוע יותר - יותיר "לדיראון עולם" כתם מוסרי בלתי ניתן למחיקה על "הצד המנצח".
אכן, השותפות בין ערבים ליהודים במדינת ישראל כנראה לא תהיה מושתתת על יסודות של אהבה. אולם, ניתן וצריך לבסס שותפות שתהא מושתתת על יסודות מוצקים לא פחות, של ראייה מפוכחת ופרגמטית, של מחויבות אמיתית לבניית העתיד, ושל כבוד הדדי.
עיצוב שותפות אמת ובת-קיימא כזו, איננה משימה פשוטה כלל ועיקר. להערכתי, אם נרצה להצליח במשימה זו, יהא עלינו להתגבר על ארבעה מכשולים: המכשול הראשון והבסיסי ביותר, זו המחשבה, שעדיין קיימת בחלקים נרחבים של הציבור הערבי, אותה תקווה לאמית-פונדמנטליסטית, להיעלמותם של היהודים מן הארץ, למימוש מה שקרוי "זכות השיבה", או בקיצור - להפסקת התקיימותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. כל עוד תקווה זו קיימת, אין כל סיכוי כי נוכל לבנות שותפות אמת מתוך ראייה ארוכת טווח.
ברצוני להדגיש: הכרה, וחשוב מכך: הפנמה של עיקרון היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, חייב להיות הבסיס לכינון שותפות "יהודית-ערבית" בתוכה. יהדותה של המדינה פירושה, שלעולם מדינת ישראל תקלוט כל יהודי הזכאי לאזרחות מכוח חוק השבות; שמה שקרוי "זכות השיבה" אצל הפלשתינים, לעולם לא תמומש בתוך גבולותיה של מדינת ישראל; ושלעולם יהדותה של המדינה תקבל ביטוי בסמליה וטקסיה.
אני מניח שיטענו כנגדי, כי שאיפתי לשותפות אמת איננה יכולה להתיישב עם התניה מראש של שותפות זו, בעמידה על יהדותה של המדינה. ואולם אני אומר כי בדברים אין סתירה: העם היהודי זכאי להקים בית לאומי בארצו, ועל כך איננו מתכוונים לוותר או להתנצל.
יתרה מזו, כאשר אנו מנסים לדמיין (גם אם לי באופן אישי קשה להסכין עם כך) מציאות של מדינה יהודית שמתקיימת בצד מדינה פלשתינית בארץ ישראל, מהותה היהודית של מדינת ישראל מתחדדת עוד יותר.
כדי להתמודד עם מכשול התקווה הערבית להפסקת קיומה של המדינה כמדינה יהודית, עלינו לאמץ גישה ברורה וחד-משמעית, ברוח "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי. איננו יכולים לצפות להזדהות של ערביי ישראל עם מדינת היהודים, אך אנחנו יכולים לתבוע מהם קבלה ונאמנות לריבונותה.
איננו יכולים להתעלם מכך שערביי ישראל רואים עצמם כחלק בלתי נפרד מן הפלשתינים, אך אנו רשאים לתבוע מהם התמודדות אמיתית ורצינית, עם היותם אזרחי המדינה היהודית.
המכשול השני העומד בפנינו, הוא במידה רבה תמונת ראי של המכשול הראשון, והוא הקושי שלנו, היהודים, להפנים כי לערביי ישראל "זהות קולקטיבית" אשר עמה נחלוק את מדינתנו ועתידנו, בכל תסריט שהוא.
השאיפה האירופאית-משהו, של רבים מאתנו לחיות לצד מיעוט ציוני, אשר שר את ההמנון בעיניים נוצצות - לא תתממש במזרח התיכון שלנו. איננו יכולים להמשיך ולהתנהג כבנות-יענה. איננו יכולים להעמיד פנים, או לקוות ששכנינו ייעלמו אם נסגור את החלון. יתרה מכך - אסור לנו לעשות זאת! עלינו לראות אותם כפי שהם, לומר להם שאנו מקבלים אותם כפי שהם, ושאיתם אנו מבקשים לכונן שותפות אמת.
מכובדיי, אני יליד הארץ. משפחתי מתגוררת כאן כבר 200 שנה, ותמיד חיינו לצד ערבים. אבי היה מזרחן, והקוראן, אותו תרגם, כמו גם השפה הערבית, אינם זרים לי. אני יודע שהאוכלוסיה הערבית היא חלק בלתי נפרד מהמולדת. עלינו, היהודים, להעביר מסר ברור וחד-משמעי לערביי ישראל, כי ברור לנו שמולדתנו היא גם מולדתם, שבכוונתנו לחיות עימם, ושאנו דוחים מכל וכל את הקולות הקוראים לעידוד הגירה או אף לגירוש.
"הריני נכון להישבע, בשמנו ובשם כל נכדינו, כי לעולם לא נפעל בניגוד לעקרון שוויון-הזכויות, ולעולם לא ננסה לדחוק מישהו מארצנו"; - לא מילותיי הן אלה, אלא מילותיו של ז'בוטינסקי, לפני יותר מ-80 שנה, ואני חוזר עליהן כאן, כיוון שברוח זו אנו צריכים לפעול.
המכשול השלישי שעליו עלינו להתגבר, בדרך לבניית שותפות אמת, הוא חוסר השוויון בהזדמנויות ובמשאבים, ממנו סובל המגזר הערבי, והפער האדיר במונחים סוציו-אקונומיים שמתקיים בין יהודים וערבים במדינה.
בהיבט זה היה עלינו להתחיל לפעול כבר אתמול: להפנות תקציבים מוגברים, ואפילו לא פרופורציונליים בתחילה - לבניית תשתיות ולפיתוח כלכלי של המגזר הערבי, עד ליישור קו עם היישובים היהודיים. עלינו להחיל שוויון מלא ואמיתי בכל מגע של האזרחים עם מוסדות הציבור של המדינה, ולנקוט העדפה מתקנת בהשכלה הגבוהה, כמו גם בנגישות למשרות ציבוריות. תאמרו - איני מחדש פה דבר. ואני אומר: נכון, אבל לא שריר, ולא קיים.
הפן הדמוקרטי הרשמי חשוב מאוד, אך הוא אינו מספיק לקיום אמיתי של שוויון אזרחי. יש צורך בהטמעה של ערכי הדמוקרטיה בתודעה הלאומית, וביישומם דה-פקטו בחברה האזרחית.
אנו, היהודים, חייבים לזכור את לקחי ההיסטוריה היהודית, ולהצטיין ביחס למיעוט שבתוכנו, רק כך נוכל ליצור בסיס לשותפות אמיתית ויציבה.
המכשול הרביעי והאחרון, הוא אולי הקשה והחשוב מכולם והוא הניכור, הבורות, החשדנות והשנאה השוררים בין המגזרים. חוסר היכרות של צד אחד את רעהו, מוביל לחוסר הבנה לעולמו, לתרבותו ולמניעיו של האחר, ואלה מולידים חשדנות, חוסר אמון הדדי ואף דמוניזציה של ממש. רגשות ואמונות אלו מלווים אותנו כבר שנים רבות, רבות מדי.
כדי לאפשר עתיד לחיים משותפים אנו חייבים ליצור בסיס אזרחי לקירוב בין יהודים וערבים. עלינו לקיים לימודי חובה במערכות החינוך של שתי האוכלוסיות, של השפה, התרבות וההיסטוריה של שתיהן. עלינו לכונן מערכת בהיקף נרחב, שתייצר מפגשים בין יהודים לערבים בקבוצות גיל מגוונות;
עלינו לעודד שיתוף פעולה בין שני המגזרים בתחומים פונקציונאליים כגון תיירות, עסקים, ותרבות. עלינו ליצור מערכת תמריצים, שתעודד גם עסקים פרטיים להעסקת עובדים ערבים.
בעיניי, הזירה האזרחית והחינוכית היא הזירה העיקרית, דרכה נוכל להשפיע על המציאות, ולהביא לביסוס תשתיתי של שותפות אמת ארוכת-טווח ובת קיימא.
מכובדיי, כינון שותפות אמת בין יהודים לערבים במדינת ישראל, הוא צורך קיומי. זהו המפתח לסיכוי להגיע ליישוב הסכסוך בין ישראל לפלשתינים ולמדינות ערב, ועל עתידו ורווחתו של כל אחד ואחד מהאנשים החולקים את הארץ הזאת.
כל זה אינו משל ולא חלום!
נכון, יש עדיין מחלוקות קשות ומשקעי עבר נוראיים, אך יש גם מרחב עצום, שבו אפשר להתחיל לפעול.
עלינו להתחיל לבנות "מלמטה" - בשקט, בזהירות, תוך בריחה ממלכודות של מילים גבוהות ורטוריקה חלולה - תשתית חדשה, אותנטית ומפוכחת, לשותפות אמת בין יהודים וערבים במדינת ישראל, שתביא לשגשוג החברה הישראלית, ואפילו ליכולתה לשמש "אור לגויים".