בחנוכה נוהגים לומר "באנו חושך לגרש". ואכן, לפני כשנה, בסוף שנת 2008 ותחילת שנת 2009 שררה במשק הישראלי אוירת נכאים - הייצוא קרס, האבטלה טיפסה, הגרעון איים להתעצם. זה בלט בכינוס המיוחד של צוות מאה-הימים עם בכירי המשק; הייתה אוירה קשה של חוסר-ודאות וחרדה. אבל כיום, בחג החנוכה של סוף שנת 2009 אפשר שאת החושך אנחנו מגרשים, האפלה מתפוגגת ונראה אור בקצה המנהרה - חל שיפור מתון באבטלה, הייצוא מתאושש, הגרעון יהיה במימדים סבירים, והמשק עובר בהדרגתיות לצמיחה.
משלחת קרן המטבע הציגה לי היום את דוח הביניים של הביקור השנתי. המשלחת סבורה אף היא שאנחנו במסלול יציאה מהמשבר.
לצד מספר הערות שראויות לבחינה, זכתה ממשלת ישראל למחמאות רבות על הצעדים שנקטה על-מנת לחלץ את המשק הישראלי מן המשבר:
על תנאי הפתיחה הטובים נכתב: "הרכב הסחר, היעדר גאות בענף הדיור ובאשראי הבנקאי ושיעורי חיסכון גבוהים של משקי הבית"
על מדיניות הממשלה נכתב: "הפחתת החוב הציבורי והרפורמות המבניות בעשור האחרון".
ועל מדיניות הממשלה בפרט בזמן המשבר נכתב: "ההרחבה המוניטירית הנחרצת שכללה אמצעים 'בלתי קונבנציוליים', מתן האפשרות למייצבים האוטומטיים לבוא לידי ביטוי ב-2009, באימוץ תקציב דו-שנתי ל-2009-2010, והצעדים שהיו ממוקדים במידה ראויה לייצוב זרמי-האשראי - בוצעו כולם הן במועד הנכון והן בעוצמה המתבקשת".
פיטר דויל, ראש המשלחת של קרן המטבע ציין כי יתכן שימליץ על חלק מצעדי המדיניות, דוגמת התקציב הדו-שנתי, גם למדינות אחרות. מה מסביר את ההצלחה הישראלית, מעבר לתנאי הפתיחה הטובים ערב המשבר?
אמנם המדיניות המוניטרית שלנו לא הייתה שונה מהנעשה בעולם, אולם בתחום הפיסקלי בוצעו כמה צעדים השונים לחלוטין מיתר הכלכלות בעולם המפותח והמתפתח. ממשלות מערביות קידמו תוכניות האצה ושפכו סכומי-עתק להזרמת משאבים אל המשק. למה הדבר דומה? להתמודדות עם חולה אנוש שמחייבת החייאה מיידית והזרמת חמצן למערכות הגוף. אבל מה התוצאה של התגובה המהירה הזו? הגירעונות גדלים בעשרות אחוזים בשנים הקרובות, יחסי חוב-תוצר יאמירו, וכבר מסתמנות העלאות מיסים שיכבידו על ההתאוששות.
בישראל נהגנו אחרת. החשיבה שלנו הייתה ארוכת-טווח. העלות שלה נמוכה יותר והתועלת שלה גדולה יותר. בחרנו במסלולים רב-שנתיים: תקציב דו-שנתי, מתווה גרעון פוחת חמש-שנתי, ותוכנית הפחתת מיסים שבע-שנתית. מאחר שהכלכלה מבוססת על ציפיות לטווח הארוך, יש לתכנון רב-שנתי השלכות חיוביות מיידיות גם על הטווח הקצר, והכל בתנאי שנשמר את המהימנות והקרדביליות של התוכניות, כפי שאנחנו עושים כיום.
שם המשחק במדיניות כלכלית היא אחריות: אחריות פיסקלית, אחריות תקציבית, אחריות ציבורית.
כשר אוצר עומדים לנגד עיני אך ורק אינטרסים של כלל המשק, ולא אינטרסים סקטוריאליים. החינוך חשוב, הרווחה חשובה, הביטחון חשוב, הבריאות חשובה, התשתיות חשובות וכן הלאה - הכל חשוב, אבל נדרשת ראייה כלכלית כוללת. לכן אני דורש מחברי הממשלה והכנסת לגלות אחריות.
אבל לא רק מהממשלה נדרשת אחריות, אלא גם מגורמים נוספים. הסתדרות העובדים נדרשת לגלות אחריות - והיא אכן גילתה כזו ומקווים ומצפים שתמשיך בכך - כדי שמרכיבים חיוניים במשק לא יושבתו, ודאי לא בתקופת המשבר הנוכחי.
גם המעסיקים נדרשים לגלות אחריות: להימנע מפיטורים בלתי-מוצדקים, להכניס את היד לכיס כשנדרש. ניתן לומר שעד כה נציגי המעסיקים הפגינו בגרות וראיה לאומית.
אבל יש גורם משמעותי בישראל שלצערי לא מגלה את האחריות הכלכלית והלאומית הנדרשת. זוהי מערכת המשפט, ובראשה בית המשפט העליון.
במשך השנים האחרונות גוברת המגמה של פסקי-דין שניתנים על-ידי בית המשפט העליון, כמו גם של הערכאות שמתחתיו, אשר כורכים בחובם עלויות כלכליות עצומות.
בעוד שאנחנו במשרד האוצר בוחנים בשבע עיניים כל הוצאה תקציבית של מיליונים בודדים מחד, או לחילופין הטבת מס שעלותה מליונים בודדים מאידך - בתי המשפט פוסקים כמעט מדי רבעון פסיקות בעלויות של עשרות ומאות מילוני ש"ח, ואפילו מיליארדי ש"ח.
הנה כמה דוגמאות מהשנתיים האחרונות: - פסק הדין של בג"צ בנושא המיגון בדרום שעלותו 400 מליוני ש"חבהוצאה התקציבית;
- פסק הדין של מחוזי תל אביב בנושא "חלף היטל השבחה" מונעת מהכנסות המדינה תקבולים בהיקף של 2 מיליארד ש"חכל שנה;
- פסק הדין של בג"צ בנושא הקרן לשיקום מחצבות קיצצה מהכנסות המדינה עוד 400 מליוני ש"חכל שנה;
- פסק הדין של מחוזי חיפה בנושא גיל הפרישה קיזז למעלה ממיליארד ש"חמהכנסות המדינה כל שנה;
- וכמובן פסק הדין של העליון בנושא הוצאות מטפלת שלו היה מיושם היה עולה 6 מיליארדי ש"חכל שנה, מגדיל את הגירעון, מביא לקשיי גיוס חוב וזולג במהרה לכל שוק ההון.
- ואפילו לא הזכרתי את הפסיקה האחרונה בנושא בית-הכלא הפרטי - כלום לא יכלו השופטים להוציא צו-ביניים כדי להקפיא את בנייתו, או לחילופין לתת את פסיקתם לפני ארבע שנים, סמוך יותר להגשת העתירה?
תפקיד הממשלה, למשול זכויות אדם ומימושן מחייבים הקצאת משאבים מטעם המדינה, אין לי ספק בכך. אמת, יש חשיבות רבה לכל מושאי הפסיקה שהרגע ציינתי - תושבי הדרום, הרשויות המקומיות, ניצולי השואה, האימהות העובדות ועוד. אבל כשמדובר בסדרי גודל ובמשמעויות מקרו-כלכליות, לבית המשפט העליון אין - ולא יכולים להיות - כלים לערוך בחינה אחראית כוללת. פסיקות אלו של העליון הן חוסר אחריות שגובל בהפקרות. פסיקות בהיקפים של מאות מיליוני ש"חאו מיליארדי ש"חיורדות לשורש שאלת השאלות -מהם סדרי העדיפויות של החברה בישראל. הממשלה - באישורה של הרשות הריבונית, היא הכנסת - היא היחידה שמוסמכת ויכולה לקבוע את אותם סדרי העדיפויות. לכן זה אינו עניין כלכלי בלבד, אלא נושא העוסק בהגדרת גבולות הגזרה בין הרשויות. יש לממש זכויות אדם, זכויות יסוד ועוד; חיוני לאזן זאת עם החובה של הממשלה והכנסת לקבוע סדרי עדיפויות. את הכבוד הגדול שנותנים השופטים לשיקולים ביטחוניים, ראוי שיתנו גם לשיקולים מקרו-כלכליים. הקושי שהעליתי מתחדד בתקופה הנוכחית, היא תקופת המשבר הכלכלי. בואו נחזור לחודשים אפריל-מאי האחרונים: הממשלה בעיצומה של בניית תוכנית כלכלית ותכנון התקציב הדו-שנתי, שתכליתם לאפשר את יציאת ישראל מהמשבר הכלכלי העולמי; בעיצומם של הדיונים הללו, אחרי שהתגבש כבר השלד של התוכנית, נוחתת עלינו גזירה חדשה - לא נפילת שווקים בארה"ב, לא ירידה חדה בייצוא, ואפילו לא ירידה דרמטית בשער הדולר - אלא פסק הדין בעניין "הוצאות מטפלת"; פתאום כל הקלפים נטרפים, תכנוני הגירעון קורסים וצריך להתחיל לבנות את התוכנית מחדש. כך ממשלה לא יכולה לנהל מדיניות כלכלית, ודאי שלא בתקופת משבר. כבר אמרתי מוקדם יותר שאנחנו במשרד האוצר בפרט, ובממשלה בכלל, בוחנים בקפידה כל הוצאה חדשה, קטנה וגדולה גם יחד. תרבות ארגונית זו היא תוצאה של מערכת חקיקה, של קבוצות תקנות, של תרבות עבודה שהתפתחה בעשורים האחרונים. הגדילה הכנסת לעשות והגבילה את עצמה אף היא. על כל חקיקה פרטית שעלותה התקציבית גבוהה - שימו לב - מ-5 מליוני ש"חבלבד נדרשה הסכמה של לפחות 50 חברי-כנסת בכל שלוש הקריאות. לאחרונה הציעה הממשלה להגדיל את מספר חברי-הכנסת למינימום של 55. זהו עוד ביטוי לאחריות שנוטלות על עצמן הרשות הריבונית והרשות המבצעת במדינה. אני סבור שעל מערכת המשפט - רשות לא נבחרת שאין זה מתפקידה לקבוע את סדרי העדיפויות של הקצאת משאבי המדינה - לרסן עצמה ככל שמדובר בשיקולים מקרו-כלכליים. אין זה מסמכותה, אין זה ביכולתה. אני בוחן בשיתוף עם שר המשפטים דרכים לחייב את שופטי בג"צ באמצעות חקיקה להתחשב בשיקולים תקציביים מקרו-כלכליים, כך שתימנענה פסיקות שתערער את כל מערך סדרי העדיפויות של החברה בישראל.