יום העיון הזה, כמו הכותרת שלו, מנסים להתמודד עם תופעת האלימות במשפחה ועם השאלה הקשה, האם ואיך אפשר למגר את התופעה. כך ההנחה שאם נמצא מי אשם באלימות, או מי אשם בכשלון לנבא, להתריע או לטפל, נוכל להפנות את מירב תשומת הלב והמשאבים לטפל באלימות. הייתה כתובת על הקיר? יש כתובת על הקיר? ועל איזה קיר?
בהרצאה זו אבקש לדבר קצת על אלימות, קצת על טיפול באלימות וקצת על התפקיד של התקשורת, כמו שאני מבינה אותה, בשותפות להתמודדות איתה.
כהקדמה אומר כי לשימוש במילים יש חשיבות מכרעת, כמבנות מציאות בכל רמה שהיא - פוליטית, אידאולוגית, פנימית, רגשית וכו'. בעיסוק בתקשורת שמילים הן הכלי המרכזי שלה, יש לבחירה במילה כזו או אחרת משמעות.
מהי אלימות במשפחה? כדי להגדיר אלימות אתחיל במה היא לא - אלימות היא לא אובדן שליטה רגעי, או ניסיון לא מוצלח לפתור קונפליקט, סכסוך או אי הסכמה שגולשים לפסים אלימים או עוברים איזה גבול.
אלימות היא שפה מאוד עשירה ומגוונת (יש המון סוגים של אלימות - פיזית, מלולית, רגשית, מינית, כלכלית), שנועדה לתת שליטה או תחושת שליטה, עוצמה או תחושת עוצמה למי שמשתמש בה או מן הצד השני לא להרגיש חולשה, תלות או נזקקות, שהם בעצם הליבה של תחושת הפוגעים.
מי שנוהג באלימות, ובוודאי בתוך המשפחה - לא מנסה לפתור בעיה. הוא מנסה לשלוט ולהרגיש חזק וסמכותי. החרדה שתחושות של העדר שליטה, חולשה או תלות הן בלתי נסבלות, ו
האדם משתמש באלימות כדי לפתור את המצב ולהשקיט את החרדה.
על-מנת להרגיש חזק וסמכותי, האדם זקוק להכרה על כך ממי שנמצא בסביבתו הקרובה ביותר - בת זוגו, ילדיו, הוריו. למעשה הצורך הוא כל כך דומיננטי עד שמוחק את האפשרות של האדם לראות את האחרים לידו (בעיקר הקורבן), של הצרכים שלהם, את האפשרות לתפוס את האחר כישות מובחנת, מובדלת, סובייקטיבית. לאט לאט הוא הופך אותם לאובייקט, כך שהוא מנטרל (גם אם לא באופן רציף אלא לרגעים) המפגש עם הכאב, הסבל והפגיעה שלהם.
למעשה, אלימות היא תהליך של הפיכת הקורבן למשועבד מרצון. למה משועבד? לשם מתן הכרה ותוקף לאחד על סמכותו, כוחו וצרכיו למה מרצון? משום שאחרת זה חסר משמעות.
אלימות במשפחה היא סיטואציה שמחזיקה בתוכה דואליות מובנת. אלימות במשפחה מאופיינת בדואליות: אהבה - שנאה, תלות-פחד, חוזק - חולשה. אבל לעניינינו אני מבקשת להדגיש את הדואליות בין הרצון לדעת לרצון לא לדעת, לשמוע ולא לשמוע, לזכור ולשכוח.
הדואליות הזו מאפיינת את כל מעגלי האלימות = הפוגעים, הקורבנות אבל גם את החברה כולה. כל המעגלים משתפים פעולה באופן מכוון או לא מכוון, מודע או לא מודע. עם מה משתפים פעולה? עם הרצון להשתיק, לא לדעת, לא לשמוע, לא לראות, כשלכאורה יש הצהרה של לדעת, לשמוע ולראות. כשמספרים לנו על עוד אירוע של רצח ילדים אנחנו אומרים: "אל תספרי לי. אני לא רוצה לשמוע.., אני לא יכולה לשמוע.."
ואיך עושים את זה? מושגים מרכזיים בדינמיקה של אלימות = האשמה, אשמה ובושה בין אם זו פגיעה מינית או פיזית בילדים, אלימות כלפי נשים או התעללות בקשישים מופעל המנגנון בו הפוגע מאשים את הקורבן בפגיעה בו. גם האשמה הזו היא שפה מלאת מילים ובאה לביטוי באינסוף דרכים ישירות וגלויות או סמויות ועקיפות. האשמה נעה על כמה צירים, אציין לדוגמה שלושה:
ציר אחד = הקורבן לא בסדר ולכן הוא נפגע -> "אתה לא אבא מספיק טוב", "אתה ילד לא ממושמע", "את ילדה פתיינית".
ציר שני = מתמקד בכשלון של הקורבן לעזור לפוגע להפסיק לפגוע בו עצמו: "אם רק היית אוהבת אותי מספיק ומראה את זה, לא הייתי צריך כל הזמן לפקח ולעקוב אחריך", "אם לא היית מדברת כל כך הרבה בטלפון ומתייחסת אלי, לא הייתי צריך לקרוע את הכבל של הטלפון ולזרוק אותו, את הרי יודעת שאני לא סובל את זה וזה מוציא אותי מדעתי".
ציר שלישי = הוא בהאשמות על הסביבה אך גם הן לעיתים מתוך צפיה שהקורבן יצליח להכיל או לשאת את המצב ולהבין את ההתנהגות: "אם לא הייתי מובטל, לא הייתי אלים, איך אתם לא מבינים את זה?".
העובדה המרה היא שהאשמת הקורבן הזו עובדת. רוב הקורבנות של האלימות במשפחה מזדהים עם האשמה, שוב גם אם באופן מודע וגם אם באופן לא מודע. הם לוקחים על עצמם את האשמה לאלימות. רק אציין בסוגריים שהתהליך עליו אני מדברת הוא מורכב רגשית, ולכן לא הסברתי כיצד מתרחש ולמה - אלא את מטרתו ותוצאותיו.
אנחנו יכולים לראות כי נוצרת מן חלוקת תפקידים בין הפוגע לקורבן שמועברת באופן מילולי או לא מילולי. לפוגע יש סיבות בגללן הוא פוגע, והקורבן לוקח את אחריות: או שעליו להיות "אחר" כדי שהאלימות תפסק, או שעליו להרתם לאפשר לפוגע להפסיק לפגוע.
קורבנות האלימות חיים בחוויה עמוקה של אשמה שמעוררת רגשות עמוקים של בושה. בושה על שנפגעו ושנעשו בהם דברים כל כך קשים ומשפילים, בושה על ששתקו, בושה על שלא שתקו וביישו אחרים וגם ברמה עמוקה ביותר - בושה על שהם בעצם היותם מסמלים, לנו לחברה כולה, את הקלקולים שלה, את הזוועות שלה ואת כל הדברים "המגעילים" שהחברה לא רוצה לשמוע עליהם. ורק בגללם (=שוב באשמתם) כולנו נאלצים להתמודד עם זה. נאלצים לשמוע.
הם נושאים סוד שאף אחד לא רוצה לשמוע אותו. הם נושאים את הסיאוב שנעשה בהם, בגופם עצמם ועל כך הם חשים בושה עמוקה. באלימות יש השלכה של האשמה והבושה כמו התמסרות בכדור. אף אחד לא רוצה את הכדור אצלו. הפוגע מאשים את הקורבן או החברה. החברה מאשימה את הפוגע, את המשטרה, את הרווחה, ואפילו את הקורבן. ורק הקורבן אינו יכול למסור אותה לאף אחד גם כי הוא לחלוטין מזדהה עם האשמה הזו וגם- כי אף לא רוצה לקחת את זה ממנו.
אז מה קורה בטיפול? קורבנות אלימות במשפחה מגיעים לטיפול עם רגשות סבוכים של בושה, סיאוב, גועל, אשמה ומתמודדים עם שאלות של אחריות, אשר פעמים רבות אין את המילים לתאר. כמו שאמרה לי אשה שהייתה בילדותה מוכה :"שלא תקבלי את הרושם שחייתי כל החיים בבית שפוצצו אותי במכות. ממש לא. אבא שלי לא היה כזה. הוא היה מרביץ כממש היינו עוברים את הגבול. את יודעת. ילדים יודעים לעבור את הגבול".
האבא - לא היה כזה.
הילדים - עברו את הגבול.
הבושה הופכת התוצאה הבלתי נמנעת של הזדהות עם האשמה והפנמה שלה. התהליך הטיפולי הוא לעשות פירוק של ההבניה שנוצרה במתן המשמעות לאלימות ממנה סבלו. לעזור לאנשים לפרק את תחושת האחריות והאשמה מתוך הבנה עמוקה של התהליך שהופעל עליהם כחלק מהאלימות, בו האחריות והאשמה הועברו אליהם. כלומר הבנה שתחושת האשמה, האחריות וכתוצאה מכך גם הבושה הם עוד חלק מההתעללות והאלימות כלפיהם.
בחדר הטיפול אני שומעת הרבה אנשים שעברו פגיעה מינית או פיזית בילדותם, נשים נפגעות אלימות מבני זוג שמתחילים להבין כי האשמה שהם חשים, היא חלק מהמניפולציה האלימה שהופעלה עליהם. בטיפול אנחנו מנסים לייצר תהליך של הבניה מנגד - הבניה של תפיסת האלימות כמשחררת מאחריות, אשמה ובושה, שמנקה את הנפגע גם מהכאב שהוא תוצאה של הפגיעה אבל גם מהאחריות שלקח על עצמו. בתהליך ננסה לתת מילים, לתת שפה להגדיר את החוויה הבלתי ניתנת להסבר ואולי זו שקשה לתת לה מילים כי היא כל כך מושתקת, גם ע"י הפוגע אבל גם ע"י החברה, הסביבה.
מדובר לעיתים בתהליך ארוך ולא פשוט בכלל, כאשר חלק חשוב ממנו מתנהל בדיאלוג בין העולם הפנימי של נפגע האלימות לבין העולם החיצוני: אם זה כל כך נורא, למה שתקתי? למה נשארתי? למה אפשרתי? אם כל כך סבלתי למה לא התלוננתי? האם באמת אני בכל זאת אשמה? מה יכולתי לעשות אחרת כדי שזה לא יקרה? למה באמת חיכיתי כל כך הרבה שנים כדי לדבר על זה? אם אני כל כך בטוח שפגעו בי, למה אני לא מסוגל לדבר על זה, אולי כי עמוק בפנים אני בכל זאת יודע שאני אשם?
ואיך התקשורת הופכת לחלק מדיאלוג זה? בתקופות בהן היה חוסר הבנה מוחלט של התופעה, או הכחשה שלה, בוודאי שהדיאלוג הפנימי והחיצוני היו חופפים והאפשרות לריפוי קשה.
היום המצב אחר. קיימת ידיעה כי יש אלימות, קיימת הבנה מסוימת של מורכבות התופעה של אלימות במשפחה וכן, מורגשת גם התגייסות תקשורתית במאבק באלימות לסוגיה.
אבל..
יש כמה מכשלות עליהן צריך לתת את הדעת: הראשונה: על-מנת לקדם שיח גלוי על אלימות ולקדם את המאבק באלימות, בעשורים האחרונים התקשורת מציפה בסיפורי זוועה של האלימות ושל השלכותיה. הסיפורים נועדו לשכנע אנשים שיש אלימות ושהיא נוראה. המטרה מושגת אט אט אבל.. אליה וקוץ בה. ככל שאנשים מבינים שאלימות מחלישה, מערערת, מוחקת זהות, הופכת לאובייקט - כך נבנית דמות "קורבן" כיצור חלש וחסר ישע. מבחינה תודעתית זה אכן מקדם חלק מהמטרה, אבל במובן אחר גם תודעתית - מתחזקת התחושה שקשישים, נשים וילדים הם אוכלוסיות חלשות, ואצל רבים, זה משמר ואף מחזק תחושה שאפשר לפגוע בהם. לופ שאין בו מוצא. מיותר לציין, ששיח כזה מחזק עוד יותר תחושת חוסר אונים והחלשה של קורבנות אלימות במשפחה.
השניה ונגזרת מהקודמת: ככל שהתקשורת עסוקה יותר בדחיה של הפוגעים והדגשת הזוועה שבמעשיהם, בגלל אותה הזדהות והפנמה של הנפגעים, עליה דברתי קודם, הגועל אותו חשה החברה כלפי הפוגע - נדבקת לעיתים גם ולעיתים רק - לקורבן. תחושות של גועל, דחיה וסיאוב של החברה מהמעשה או מהעושה עוברים ונדבקים בעצם גם אל זה שעושים לו את זה.
השלישית: בתקשורת יש לעיתים התבוננות צהובה שמפרטת את מה שאינו צריך פירוט ועוסקת במה שאינו דורש עיסוק. העיוות של המעשה מייצר עיוות אצל הסביבה ומיטשטש הגבול בין הסודי לפרטי.
במאבק באלימות אסור שיהיה סודי = וחשוב שהתקשורת תהייה שותפה לשבירת קשר השתיקה ולא תשתתף בשמירה על כך בסוד. סוד מאפשר לשמר את הפגיעה. גילוי הסוד מאפשר הפסקת הפגיעה.
עם זאת, אלימות במשפחה היא פירוק הפרטי, הפרטיות, חדירה לתוך הסובייקטיביות הפרטית ומחיקתה. אם בטיפול חשוב לעשות את ההבחנה הכה חשובה בין השניים - הסודי והפרטי, הרי שהעיסוק בפרטי הפרטים של הפרטי - מחללים ודורסים ברגל גסה - את הפרטיות של הנפגעים ומשחזרים את הפגיעה עצמה. העיסוק בנושא צריך להעשות מתוך כבוד אמיתי ועמוק לפרטיות של האנשים שפרטיותם חוללה וכל הזמן לעמוד "בפיתוי" של חדירה לפרטיות כי רק כך תוחזר לפרט הסובייקטיביות שלו וזכותו להחזיר לעצמו, לגופו, לחייו גבולות ושליטה.
מהו תפקידה של התקשורת אם כך? האלימות היא השתקה של האחר עד שאינו נשמע (אפילו לעצמו) והתקשורת צריכה לא להיות שותפה להשמטה, להשכחה ולהאלמה של האלימות אלא החזקה של האמביוולנטיות: לשמוע, לדעת ולזכור. צריך לזכור - אלימות היא אובייקטיביזציה של האחר, ומחיקה שלו ולזאת כולנו כחברה שותפים.
צריך לשמוע את מה שקשה לשמוע- בהבניית מציאות והכנסת מילים ושפה במקומות אילמים, לתקשורת תפקיד משמעותי. קשה להאמין עד כמה נפגעי אלימות עסוקים במה אומרים עליהם בתקשורת. מחקרים, לדוגמה מחקרה של שירי הוכמן, אשר חקרה את תפיסתן של נשים שנאנסו ע"י בני זוגן, הראה כי רבות הנשים אשר רק אחרי ששמעו בתקשורת את המושג והעיסוק בו, הבינו את קיומו של אונס בנישואין ומשם המשיגו את החוויה שלהן.
וצריך לדעת את מה שאנו רוצים לא לדעת - התקשורת רוצה להאשים את האשם ולשחרר את הקורבן מאשמתו אך.. האשמה שלכאורה מכוונת אל הפוגע, למעשה, מנכרת ומרחיקה מהמרחב הכללי גם את הקורבן שדבק בו הגועל של המעשה. תחשבו בהקשר זה על א' מבית הנשיא..
בחיפוש אחר אשמים: האישה שלא דווחה, היועצת בבית הספר שלא ידעה, השכנים שלא ערבו את הרווחה, המשטרה שלא הגנה, העו"ס של התריעה, הוועדה למסוכנות שלא העריכה נכון. העיסוק הוא במיקרו ולא במאקרו. הבעיה אינה האם ילדים אלה מוכים והשכנים לא מדווחים. זה התוצר של הבעיה.
מה הבעיה? שיח של שליטה, כוחנות, הכפפה, דיכוי, ניצול, של כל מי שחזק את כל מי שחלש. זה לגיטימי וזו התשתית עליה מתקיימים יחסי אלימות בתוך המשפחה. התקשורת עוסקת במקרה הפרטי ובכך בעצם משתפת פעולה עם השיח שרוצה לא להשמע.
בכל סיקור ובכל עיסוק צריך להתמקד במקרה הפרטי כעוד דוגמה למציאות הכללית. בטיפול נסייע לאישה, ילד, ילדה הפרטית והתקשורת תסייע למתן מרחב כללי, ציבורי, פוליטי, חברתי לדיאלוג זה.