אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה,
הספר הזה שבידי שינה את חיי, והוא במידה רבה סיבה שהגעתי ליום הזה וזכיתי לנאום בכנסת ישראל כחברת כנסת חדשה. העותק שבידי היה שייך לדוד גלעדי, סופר, עיתונאי, איש תרבות ועורך, סבו של יושב-ראש הסיעה שלנו, שהוזכר כאן גם אתמול, וזכות גדולה הייתה לי לקבל אותו מבתו, הסופרת שולמית לפיד.
לא ירשתי מסבא שלי תלמוד. נולדתי וגדלתי בשכונה ותיקה בתל אביב, בת לאבי, משה קלדרון, שנולד בבולגריה ועלה לארץ כבחור, אחרי שנות המלחמה הקשות התחיל ללמוד חקלאות באוניברסיטה העברית בירושלים וגויס מייד למלחמת השחרור להגן על גוש-עציון.
לימים התמחה אבי באנטומולוגיה, חקר החרקים, והיה למומחה עולמי באיסום תבואה. אמי, שנולדה בגרמניה, בצירוף חסר המזל בזמנה של ילדה יהודייה, שמאלית - איטרת יד ימינה וג'ינג'ית, עלתה לארץ בנעוריה ופגשה את אבי בחסות המצור הבריטי בירושלים. המצור אשר בסופו, כאשר ירדו להכיר את המשפחות כזוג מוגמר, כבר לא היה לשכנות הבולגריות מה לומר פרט ל"באמת נחמדה, מושיקו, אבל אין כבר יהודיות? צריך להתחתן עם אשכנזייה?"
אני מספרת כל זאת כדי לומר שגדלתי בבית יהודי מאוד, ציוני מאוד, חילוני-מסורתי-רליגיוזי, שעירב אשכנז וספרד, בית"ר ו"שומר צעיר" במרחב הישראלי המקובל של שנות ה-60 וה-70. התחנכתי כמו כל בני דורי, בחינוך הממלכתי ברוח "מהתנ"ך לפלמ"ח", ולא הכרתי לא את המשנה ולא את התלמוד, לא את הקבלה ולא את החסידות. כבר כנערה הרגשתי שמשהו חסר. דבר מה בזהות הישראלית, המשוחררת והחדשה של אליק שנולד מן הים, בשירי נעמי שמר, היה טוב ויפה אבל חסר. חסר לי העומק, היו חסרות לי מילים לאוצר המילים, היה חסר עבר, עלילות, גיבורים, מקומות, דרמה, הסיפורים. העברי החדש, שאותו בראו מחנכי דור הקמת המדינה, הגשים את חלומם ונעשה לוחם אמיץ, מעשי ושזוף, אבל עבורי היה בו, בי, חלל ריק. לא ידעתי כיצד למלא את החלל אבל משנפגשתי לראשונה בתלמוד והתאהבתי בו כליל, בשפתו, בהומור שלו, בעמקות המחשבה, בשיטות הדיון, במעשיות והאנושיות והבגרות העולים מן השורות, הרגשתי שמצאתי את שאהבה נפשי, את מה שחסר לי.
מאז אני לומדת בבתי-מדרש ובאוניברסיטה לימודים אקדמיים, שבהם זכיתי לדוקטורט בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, בספרות התלמוד, ולימודי תורה לשמה, שבהם זכיתי לשנים של דף יומי ולימודים בחברותא שעיצבו אותי.
מתוך הצורך האישי שלי וביחד עם אחרים ייסדתי את "עלמא", בית לתרבות עברית בתל אביב, ושנים קודם לכן את "אלול", בית המדרש המשותף לנשים וגברים, לדתיים וחילוניים הראשון בארץ. בינתיים, כבר כמה עשורים, קיימת תנועה של התחדשות יהודית שפורחת עכשיו, ובה לומדים עשרות ומאות אלפי ישראלים במסגרות שאינן מכתיבות להם את הדרך הנכונה להיות יהודים או את האופן שבו יעשו את תורתם תורת חיים.
אני משוכנעת שלימודי הספרים הגדולים של התרבות העברית והיהודית הכרחיים לבניית תרבות עברית חדשה לישראל. אי-אפשר לצעוד אל העתיד בלי לדעת מאין בנו, מי אנחנו. לדעת באופן אינטימי, לפרטי פרטים, לדעת את הנשגב וגם את המקומם והנלעג. התורה אינה קניינו של זרם זה או אחר. היא המתנה שקיבלנו כולנו, ולכולנו ניתנה ההזדמנות להתבונן בה כשאנחנו בוראים את מציאות חיינו. אף אחד לא לקח מאתנו את התלמוד ואת הספרות הרבנית. במו ידינו מסרנו אותו, בימים שבהם היה נראה כי יש משימה דחופה וחשובה יותר: לבנות מדינה, להקים צבא, חקלאות, תעשיה ועוד. עכשיו הגיע הזמן לחזור ולנכס לעצמנו משהו שלנו. להתענג על ההון התרבותי שמחכה לנו, לעינינו, לדמיוננו, ליצירתנו.
במקום לספר על יופיו של הספר הזה, אני מבקשת לספר סיפור מן התלמוד, סיפור מיניאטורי אחד, המעשה ברב רחומי, כתובות סב ע"ב, ומתוכו לומר כמה דברים על הרגע הזה ועל המשימות שאציב לעצמי בכנסת (מי שרוצה, הבאתי את הטקסט והוא יכול להתחלק, אבל רק למי שרוצה).
אני אקרא פעם אחת בארמית בשביל המוזיקה ואחר כך בעברית, בשביל הקריאה:
-
"כי הא דרב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא. הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי יומא חד משכתיה שמעתא הוה מסכיא דביתהו: השתא אתי השתא אתי, לא אתא. חלש דעתה, אחית דמעתא מעינה. הוה יתיב באיגרא, אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה".
עכשיו בעברית: רב רחומי היה רב, הרבה איש, רב, רחומי. "רחומי" בארמית זה אהבה. רחומי מהמילה "רחם", מישהו שיודע להכיל, לקבל לגמרי, כמו שרחם של אישה יודע להכיל את התינוק. זו בחירה מאוד יפה למילה "אהבה" בארמית, כי אנחנו יודעים שביוונית לקחו את המילה "רחם" ובנו ממנה את המילה "היסטריה". אז הבחירה הארמית, לקחת מ"רחם" את המילה "אהבה", היא בחירה פמיניסטית של חז"ל.
הוא היה שכיח, הוא היה מצוי לפני רבא, ראש הישיבה של מחוזא. הוא היה מצוי, כלומר למד, התקבל ללימודים בישיבה הגדולה, אחת מארבע הישיבות, ה"היי ויליג'" של בבל: נהרדעא, מחוזא, פומפדיתא וסורא. הוא למד במחוזא, והוא למד בפני ראש הישיבה של מחוזא, שהיה כל כך מפורסם שקראו לו "רבא". א' בסוף מילה בארמית זה ה"א הידיעה, ה-רב.
היה רגיל - אני רומזת לכם שחז"ל לא אוהבים אנשים שעושים דברים מתוך הרגל. בדרך כלל, כשמישהו רגיל בתלמוד, תוך כמה שורות מישהו ימות. היה רגיל שהיה בא לביתו - "ביתו" בארמית זה אשתו. זה גם אשתו וגם ביתו. כלומר, גבר שאין לו אישה הוא הומלס. אישה שאין לה גבר היא לא, אבל גבר בלי אישה - חסר בית. היה רגיל שהיה בא לביתו כל ערב יום הכיפורים. אתם שמים לב שהגמרא אומרת: היה רגיל שהיה בא לביתו כל ערב יום הכיפורים, יש כאן מידה של אירוניה חז"לית. מה זאת אומרת "כל"? פעם בשנה. זה לא כל כך הרבה.
אתם בטח חושבים לעצמכם, איזה מין תאריך בן-אדם בוחר לבוא לאשתו, בערב יום הכיפורים, שהוא לא בדיוק יום של אינטימיות אלא יום של תפילה, בדרך כלל, אפילו לא בבית.
יום אחד, פעם אחת, שנה אחת, משכה אותו השמועה. הלימוד בבית המדרש הקסים אותו כל כך שהוא שכח, הוא לא יצא בזמן והוא לא יכול היה לעזוב את הלימודים ולא יצא הביתה. הייתה מצפה אשתו, "הוה מסכיא דביתהו", עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא. בארמית שומעים את הנשימה שלה: "השתא אתי, השתא אתי". הציפייה הזאת שכל SMS וכל טלפון וכל צעדים בחוץ וכל נקישה בדלת, את בטוחה שזה הוא. עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא, לא בא.
ברגע מסוים היא מבינה שהשנה הוא כבר לא יגיע. אולי יצא שופר של יום הכיפורים וכבר אף אחד לא ייכנס מפני קדושת החג. "חלש דעתה". האישה הזאת, שחיכתה כל השנה, שמחכה כבר שנים רבות כל השנה ליום אחד, לא יכולה לעמוד בזה יותר ודעתה חולשת. היא מתאכזבת, היא עצובה, היא מאבדת את השליטה. "אחית דמעתא מעינה". היא מוציאה דמעה אחת מעינה, היא מורידה, זה לשון פעיל ולא לשון סביל. היא נותנת לדמעה אחת לזלוג על הלחי מהעין, אחרי שנים שהיא לא בכתה.
עכשיו אנחנו צריכים לדמיין לעצמנו מסך מפוצל: בצד אחד קלוז-אפ על דמות של אישה, על פנים של אישה שדמעה אחת זולגת על לחייה, ובצד השני היה יושב על הגג, במחוזא, רב רחומי כולו לבוש לבן ומרגיש קדוש. אתם יודעים, אחרי יום של כמה שעות בלי אוכל אנחנו מרגישים נורא מורמים, והוא לומד תורה על הגג עם הכוכבים ומרגיש כל כך קרוב לשמים. היה יושב על הגג, כשנופלת הדמעה מהעין של האישה, נפחת הגג מתחתיו והוא נופל על הקרקע ונחה נפשו. בארמית - ומת.
מה אני יכולה ללמוד מרב רחומי ואשתו למקום הזה ולעבודה שלי כאן? ראשית, אני לומדת שמי ששוכח שהוא יושב על כתפי האחר - ייפול. אני מתחברת לדבריך, חבר הכנסת בנט. אני לומדת שצדיקות היא לא דבקות בתורה על חשבון רגישות לאדם, אני לומדת שבמחלוקת יש לא פעם שני צדדים צודקים, ועד שלא אבין שגם אני וגם הצד השני, גם האישה וגם רב רחומי, מרגישים שהם עושים את הדבר הנכון והם אחראים לבית - הרבה פעמים אנחנו מרגישים, האישה שמחכה והולכת לצבא ועושה את העבודה ואחרים על הגג לומדים תורה; ופעמים האנשים האחרים מרגישים שהם נושאים את כל משא המסורת והתרבות והתורה על גבם ואנחנו הולכים לים ועושים חיים. גם אני וגם הצד השני מרגישים שעל כתפיהם כל האחריות לבית - עד שלא אבין את זה, לא אראה את הבעיה נכוחה ולא אוכל למצוא פתרון. אני מזמינה את כולנו לשנים של עשייה מתוך מחשבה ומחלוקת מתוך הבנה וכבוד לאחר.
אני שואפת להביא למצב שבו לימוד התורה יהיה נחלת כל ישראל, בחינת תורה מונחת בקרן זווית, וכל מי שרוצה ליטול, יבוא וייטול. שכל אזרחי ישראל הצעירים ייקחו חלק בנטל גם בלימוד תורה וגם בשירות צבאי ואזרחי וביחד ייבנה הבית ולא תיחלש הדעת.
אני שואפת ליום שבו משאבי המדינה יחולקו בהוגנות ובשוויון לכל תלמיד ותלמידת חכמים על-פי איכות לימודם ולא על-פי שיוכם הציבורי. שבתי המדרש, הארגונים והישיבות החילוניות והפלורליסטיות יזכו לתמיכה שווה והוגנת מול בתי המדרש האורתודוקסיים והחרדיים, ומתוך קנאת הסופרים והתחרות הבריאה תגדל התורה ותאדיר.
אני מבקשת להזכיר את מורי הרב דוד הרטמן, שהלך לעולמו השבוע, שפתח לי את שערי בית-המדרש שלו ובנה שפה של יהדות אמיצה ומכילה. יהיה זכרו ברוך.
אני מבקשת לסיים בתפילה שכתב חברי חיים היימס, תפילה בכניסה לכנסת: יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו ואמותינו, שאצא מהבית הזה כפי שנכנסתי אליו, שלמה עם עצמי ועם הבריות.
מי ייתן שמעשי יהיו לטובת של כל תושבי מדינת ישראל ושאפעל לתקן את החברה אשר שלחה אותי למעון זה ולהשכין שלום צודק בינינו, ועם שכנינו. מי ייתן ותמיד אזכור שאני שליחת ציבור ועלי להקפיד על ניקיון כפיים ולב. מי ייתן ואצליח ונצליח בכל מעשי ידינו.
אני מוסיפה ברכה קטנה לסיעה שלי, יש עתיד, שנשמור על התרבות המיוחדת של אחווה ושיתוף, שנישאר מאוחדים, שנישאר במליאה ושנזכה לממש את החלום ולשנות לטוב. תודה רבה.