אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, שלום רב לכולם.
אני לקחתי את הנשימה העמוקה, כמו רות (קלדרון) לפני, זה תהליך טבעי ומתבקש, לעמוד כאן במקום כזה. כמו שבנאום ההשבעה, התחילו את נאום ההשבעה והשמיעו ציטוט מאחד ממייסדי המדינה,
דוד בן-גוריון, אני אבחר באותה דרך, כי באמת זה מה שאני מאמין.
"מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע או מין", כך נכתב במגילת העצמאות. 65 שנה עברו ועדיין לא הצלחנו להגיע למציאות כל כך פשוטה. הכנסת הקודמת, השמונה-עשרה במספר, תיזכר ככנסת שלקחה חלק בקידום שיח מכוער של גזענות, שיח של רדיפה, שיח של שנאה ואפליה. "חוקי נאמנות" קראו למה שבפועל היה הסתה פופוליסטית ומכוערת. מדינה שהאווירה בה היא אווירה גזענית, שהדיה נשמעים ברחובות, בכנסת, ואפילו בממשלה, היא לא מדינה נורמלית. היא מדינה שלא ניתן באמת לחלום בה לא על שוויון ולא על צדק חברתי.
אחד האתגרים הגדולים העומדים לפתחנו, חברי הכנסת התשע-עשרה, הוא להביא לשינוי השיח בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין הציבור הישראלי, להפוך אותו משיח של בידול לשיח של חיבור, ולהפוך את ישראל סוף-סוף למדינה שכל אזרחיה הם אזרחים סוג אל"ף.
שאלו אותי מדוע לא הצטרפתי לחברי חברי הכנסת הערבים שיצאו מהאולם בזמן שירת התקווה. תשובתי הייתה שלמרות שכמו חברי גם אני לא נפש יהודי הומייה, עשיתי זאת כי אני מאמין שהמאבק הוא על המהות, על החיים במדינה הזאת. סמלים לאומיים הם דבר חשוב, אבל המאבק שלי כחבר כנסת ערבי הוא קודם כול על השוויון, ורק אחר כך על הסמלים.
אני רוצה לציין כמה מהמאבקים שאני מתכוון להיאבק: המאבק שלי הוא על הקליטה של יותר ערבים למשרות בשירות המדינה, לא רק בהוראה; המאבק שלי הוא על מינוי יותר דירקטורים ומנהלים ערבים; המאבק שלי הוא על הקצאת תקציבי פיתוח נרחבים לרשויות המקומיות הערביות, על הקמת אזורי תעשיה ומסחר ביישובים הערביים; המאבק שלי הוא שהילדים שלי ירגישו שהם אזרחים שווים במדינה, שכל האפשרויות פתוחות בפניהם; המאבק שלי הוא על כך שיישובים ערביים יפסיקו להיות החצר האחורית של המדינה, ושאת מדיניות האפליה תחליף מדיניות של שותפות אמיתית; המאבק שלי, חברים, הוא על כך שאנחנו, הערבים תושבי מדינת ישראל, נפסיק להיות נוכחים-נפקדים ונתחיל להיות נוכחים-שותפים.
הזהות שלי כערבי פלשתיני ישראלי שונה משל הרוב היהודי. היא שונה. אני רוצה שתלמדו לקבל אותי כשונה, אבל שווה. אני לא חלק מעם ישראל, אבל אני ישראלי ובן הארץ הזאת לא פחות מכם. אני בן כפר-קאסם. הטראומה של 1956 חיה במשפחתי עד היום. אני חי את הכאב, אבל בחרתי להתגבר על האיבה ולפעול ממקום של שותפות גורל. אני מאמין שרק שותפות יהודית-ערבית אמיתית, שותפות גורל, תוכל להביא את השינוי.
אני גאה לייצג כאן את מרצ, מפלגה שמאפשרת לי לפעול במצפון נקי, אבל גם נותנת לי כוח להשפיע. על החברה הישראלית להפוך להיות חלק אינטגרלי מהעשייה והצמיחה. כולם רוצים למכור לערבים, אבל אנחנו גם רוצים את ההזדמנות לייצר, רוצים להיות חברה שתורמת לתעשיה, לעבודה, ונהנית מפירות הצמיחה.
מדיניות האפליה הממסדית התחילה עם קום המדינה, ב-48', ונמשכת עד היום. היא שקבעה ועיצבה את המצב שבו נמצאת החברה הערבית, והיא שהכתיבה את האופי ואת ההתנהלות של המיעוט הערבי, את ההסתגרות, את חוסר הרצון להשתלב. כי מה כבר אפשר לצפות מאדם שעסוק רק בהישרדות? החיים של המיעוט הערבי בישראל הם חיים של הישרדות, לעומת הרוב היהודי, שחי חיים של קדמה, חיים של פיתוח. היישובים הערביים לא צריכים להמשיך להיות החצר האחורית של החברה הישראלית - חצר של עוני, חצר של אלימות. חובה לשנות את המציאות הכלכלית והחברתית העצובה, ולעשות את זה עכשיו.
אז למה זה קורה? אני שואל: למה זה קורה? למה חוקקו וממשיכים לחוקק חוקים גזעניים ואנטי-ערביים? למה לוקח עשרות שנים להכין תוכניות מתאר ליישובים הערביים? למה יש עדיין יישובים בלתי מוכרים, בלי חשמל ובלי מים? למה שוטר ישראלי רואה מול עיניו ערבי ולא אזרח ישראלי שווה זכויות? למה ערבי מסתכל על השוטר כאויב ולא כמשרת הציבור? למה המשטרה ממשיכה להעלים עין מהפשע במגזר הערבי ומהנשק הבלתי-חוקי? למה ההשקעה בתלמיד היהודי היא פי-ארבעה מההשקעה בתלמיד הערבי? למה העיר הערבית נראית שונה מזו היהודית - מוזנחת, לא מטופחת? למה קל יותר להפר את זכויות האזרח הערבי? למה היהודים והערבים לא רואים את עצמם כבני אותה מדינה?
אנחנו צריכים לשאול את עצמנו את השאלות האלה, אבל גם לתת את התשובות. והתשובות כולן כבר שם - באין-ספור תוכניות והחלטות לא מיושמות בעניין החברה הערבית: ועדת אור, תוכניות פיתוח מתקופת ממשלת ברק, ייצוג הולם במוסדות המדינה ועוד החלטות, המלצות, הצעות - כולן נשארו כאות מתה.
יש צורך גם בשינוי תודעה, של שני הצדדים. כמו שתלמידים ערבים לומדים עברית ולומדים על ההיסטוריה והספרות הציונית, כך נכון שהתלמידים היהודים ידעו יותר על מי שהם חיים אתם באותה מדינה. אנחנו לומדים את ביאליק, וטוב שכך, אבל הערבים, וגם היהודים, צריכים ללמוד את אמיל חביבי, את מחמוד דרוויש, ללמוד את הזהות שלנו ואת הזהות של האחר. כי אם מכירים יותר, שונאים פחות.
תפסיקו לפחד מהזהות שלנו, חברים. תפסיקו לפחד מהזהות הפלשתינית. האבסורד הוא שהממסד כל כך מפחד מהזהות שלנו, עד שאפילו בבתי-הספר הערביים לא לומדים את ההיסטוריה והתרבות הפלשתינית. 60% מבני הנוער הישראלי לא מתנגדים לאמירות גזעניות ולאפליה. נורת האזהרה חייבת לדלוק, ומחובתנו לשנות את המציאות העצובה הזאת.
אם למדנו משהו מהאירועים האחרונים בבית"ר ירושלים, הוא שמי שלא גודע את הגזענות בתוכו, בסופו של דבר הגזענות תפגע בו. מדינת ישראל לא רחוקה מלהיות בית"ר ירושלים. אבל בכוחנו לסובב את ההגה ולשנות את הכיוון. עדיין לא מאוחר מדי. זכויות המיעוט צריכות להיות האינטרס של הרוב. חברה שוויונית היא חברה בריאה, חברה בטוחה יותר וחברה משגשגת יותר.
נורא נחמד לצאת לסמינרים של דו-קיום בסופי שבוע. אבל דו-קיום הוא בין אויבים, בין מדינות. אנחנו כאן צריכים קיום משותף, ממקום של שוויון. אני רוצה שהילדים שלי יוכלו להיות גאים במדינה שמכבדת אותם, שרואה אותם שווים בין שווים, שווים במעמד, שווים ביחס, וכן - שווים גם בכסף. החברה היהודית חייבת להכיר בשוני ולקבל אותו. אני מצפה מהעם היהודי, למוד הרדיפות והשנאה, לדעת לשאת באחריות - לשאת באחריות כלפי המיעוט שחי אתו וכלפי כל מיעוט באשר הוא. אני מצפה שהמחויבות לא תהיה רק פנימה אלא גם החוצה - ביחס לפלשתינים וביחס לכיבוש על כל היבטיו.
אני כאן כדי להשמיע את קולו של מי שבחר בי, וגם מי שלא; להשמיע את קולם של החלשים ולייצג אותם במוקדי קבלת ההחלטות. באתי להילחם בגזענות ולפעול לשיפור מצבן של השכבות החלשות והחלשים מבני עמי, ולא רק הם. אני כאן לשרת את החלש ולבקר את המחליש.
לסיום, סיפור קצר. אגדה אינדיאנית עתיקה מספרת על סבא משבט הצ'ירוקי שמלמד את נכדו חוכמת חיים על שני זאבים שנאבקים בתוכנו: זאב של שנאה, של נגד, וזאב של טוב של אהבה ושל כבוד. הנכד שואל את הסבא: אז מי ינצח? הסבא משיב: הזאב שמנצח הוא זה שאנחנו מזינים יותר.
בואו נזין את הזאב הטוב וניתן לו לנצח כדי שנבנה כאן חברה בריאה שבסיסה קיום משותף ושוויוני.
אני אגיד כמה מילים בערבית. (אומר מילים בשפה הערבית.)
בהצלחה לכולנו.