כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברי לסיעת הבית היהודי, מכובדי כולם,
היה זה המשורר שאול טשרניחובסקי שחקק על לוח לבנו ותרבותנו את המלים שהפכו לסמל: "האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה / האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". המשכן הזה מייצג ומשקף את תבנית הנוף היהודית והישראלית הנרקמת ומתהווה בדור הזה. המשכן הזה הוא המראה הנאמנה המשקפת את התהליכים הגדולים והמדהימים שעברנו כאומה וכפרטים. מתוך הודאה לה' על שזיכני בכך ובהתרגשות גדולה - ואני בהחלט מתרגש - אני חש זכות להביא לפסיפס והמרקם האנושי שנרקם כאן גם את תבנית נוף מולדתי, שמעבר לסיפורי הפרטי והאישי יש בו מהלך גדול ואמירה כוללת ומשמעותית, והוא החזון הניצב לנגד עיני בבואי לשרת בקודש.
בעומדי כאן לפניכם, חברי הכנסת, ובפניכם הורי, שנמצאים פה, שכל אשר לי שלכם הוא, ובפני שולחי וכלל ישראל, צפה ועולה לנגד עיני ועל לשוני מילה אחת, שמבחינתי אומרת הכול, עליה גדלתי ומכוחה אשתדל לפעול כשליח ציבור: "הנני". מילת הסוד והקוד הזאת ליוותה את ראשי ומנהיגי האומה מתקופת האבות ועד ימינו. אברהם, יצחק, יעקב, יוסף ומשה וגדולים ורבים אחריהם - כל אחד בזמן ובמקום אחר - התייצבו כשליחים נאמנים בפנים האלוקים ואמרו לו: הנני.
עיון במרחבי התנ"ך יגלה לנו כיצד מילת מפתח זו מופיעה פעם אחר פעם כאשר האדם נקרא לדגל. הוא בא, נענה, ניצב ואומר: הנני. רש"י מפרש את המילה הזאת במשפט הבא: הנני - כך ענייתם של חסידים, לשון ענווה ולשון זימון.
מכובדי חברי הכנסת, המילה הזאת היא תבנית נוף מולדתי. עליה גדלתי, לאורה התחנכתי, ואת סיפוריה שמעתי בבית אבא ובבית סבא. סיפורה של משפחתי מקיף יבשות וארצות, עדות ודעות, אמונות ותובנות, והמכנה המשותף לכולם הוא ההתייצבות לשליחות עם המילה "הנני" הנאמרת באון ובעוז. כך נהג הסבא-רבא שלי, הרב דוקטור משה אוירבך, בן ונצר למשפחת רבנים ואנשי ציבור, רבני ערים, בפראג ובערים מרכזיות באירופה, שעלה ארצה מגרמניה בשנת 1906, היה ממנהיגי הקהל בארץ ישראל וייסד בפתח-תקווה את בית-הספר "נצח ישראל", שלראשונה בנות בישראל למדו בו לימודי חול.
כך נהג הסבא-רבא השני שלי, אלפונסו פצ'יפיצ'י, מראשי ומנהיגי הקהילה היהודית באיטליה, עורך-דין ועיתונאי, שהשתתף בקונגרס הציוני, היה ציוני נלהב שהלהיב את יהדות איטליה לאהבת התורה וארץ-ישראל ולעלייה אליה. אלפים רבים וטובים, ששמעו בקולו ועלו ארצה מכוחו, עוד בטרם עלה הכורת והצורר הנאצי, חשים שהם חבים לו את חייהם.
כך נהג סבי, ר' שמואל אוירבך, ייבדל לחיים ארוכים, בן 98, יליד ירושלים, כאשר נסע עם סבתי בונה עליה השלום לשליחות חינוכית בטריפולי שבלוב על-מנת להקים שם בית-ספר יהודי מרכזי לילדי הקהילה. במהלך השליחות נולדה אמי מורתי, ששימשה אחר כך במשך שנים רבות כעובדת סוציאלית ומובילה בתחום העזרה וההתנדבות בבאר-שבע ובדרום.
הנה חוברות להן פראג ורומא, טריפולי וירושלים לפאזל המשפחתי. וכאילו לא די בכך, הרי שאבי מורי, ישראל וורצמן, שיושב פה, מוותיקי אנשי החינוך בעיר באר-שבע, שאף הקים קהילה מופלאה של עולים חדשים מדרום אמריקה בבאר-שבע, נולד בסאו-פאולו שבברזיל. הוריו היגרו אליה מפולין. למרות היותו של אבי בן-זקונים להוריו, שלחה אותו סבתי והוא אך נער בן 16 שנים לעלות לבדו לארץ-ישראל, וזאת מתוך דאגה לעתידו כבן נאמן לעם היהודי.
אלו שורשי שבכל קצות הגלובוס, שהצד השווה לכולם הוא ההתייצבות לדגל מתוך שליחות וענווה וענייה לקריאה: הנני.
השורשים הללו הובילו אותנו לארץ-ישראל ואל הנגב. אל הנגב הגיעו ראשונים וחלוצים סבי וסבתי, שהעמידו דורות של מנהלים, מחנכים ומורים בדרום, ולימים התכבדה בהם העיר כשהעניקה להם את התואר "יקיר באר-שבע". שם נולדתי, שם נולדו לי ילדי, שם בניתי את ביתי בשתי ידי. חשתי אז, ואני חש עתה, זכות גדולה לחיות ולפעול במקום שבו פעל והכניס אורחים אבי האומה שלנו אברהם אבינו, במקום שבו זרע בדמעה וקצר ברינה יצחק אבינו. לא בכדי הפך ראש ממשלתנו הראשון,
דוד בן-גוריון, את הנגב לאבן הבוחן לעם היהודי, כפי שאמר בשדה-בוקר בינואר 1955: "בנגב ייבחן העם בישראל".
בארבע השנים האחרונות זכיתי לכהן כסגן ראש העיר בבאר-שבע ומחזיק תיק הרווחה והקהילה בבירת הנגב. באר-שבע - בירת ההזדמנויות של מדינת ישראל. באר-שבע - עיר צעירה ודינמית, עיר שכיף וכדאי לכם ולכולם לחיות בה.
ברגעים רבים של נטילת אחריות וקבלת החלטות, ראיתי לנגד עיניי את רוחו של אברהם אבינו, איש החסד, שאוהלו פתוח לכל נזקק ונצרך, ואת רוחו של דוד בן-גוריון, המצווה אותנו לצאת מהמרכז, להפריח את הנגב ולהעצים את אנשיו.
פיתוח הנגב והגליל מהווה עבורי את אחד משלושת היעדים המרכזיים הניצבים לנגד עיני בעבודתי ושליחותי בכנסת ישראל. מכל הסיבות שבעולם, כלכליות וחברתיות, ציוניות ולאומיות, רוחניות וחינוכיות, זו העת לנגב ולגליל. זו העת לייצר תשתיות ראויות של תחבורה ותעסוקה, של חינוך ותרבות, על-מנת שזוגות צעירים יוכלו לבנות כאן את עתידם. זוגות, שבמחיר של דירת שני חדרים בתל אביב יכולים להקים כאן את בית חלומותיהם. יש צורך בראייה כוללת של תעסוקה, תחבורה, חינוך, תרבות וקהילה, כדי לקדם את פיזור האוכלוסיה המתרכזת ומצטופפת בגוש דן ולהשביח לא רק את רמת חייהם אלא את כל מרחבי הנגב והגליל, הכמהים לרוח ישראלית רעננה שתנשב בהם. לא בשמים היא. בנגב ובגליל ניבחן, ובעזרת השם ביחד, בנגב ובגליל נצליח.
היעד השני שאותו אני וחברי לסיעה מציבים לנגד עינינו הוא חיזוק הזהות היהודית, הציונית והישראלית של הנוער והחברה בישראל. בורות וניכור הן אבן-נגף הניצבת בפניה של כל חברה ראויה. זכיתי בשנים האחרונות להוביל מספר מהלכים משמעותיים בתחום זה, הן בתפקידי כמקים הגרעין החברתי הגדול בארץ "בית מוריה" בבאר-שבע, והן כמנכ"ל תנועת "מבראשית" וכאחד מיוזמיו ומקימיו של "המסע הישראלי". ב"מסע הישראלי" נוטלים חלק מדי שנה עשרות אלפי בני-נוער ומפקדי צה"ל מכל רחבי הארץ, שחורשים את הארץ ברגליהם, לומדים על עברה, פוגשים דמויות מכוננות ומתוך כך בונים את עתידה. עלינו החובה לבנות עבור הנוער הנפלא הזה סל זהות שילווה אותו לכל חייו, סל שיכלול מורשת ותרבות, תנ"ך ופלמ"ח, תלמוד ושירה, יצירה ומוזיקה, ראשונים ואחרונים, עבר ועתיד.
עלינו להניח בסלם של נערי ישראל את כל הרכיבים הללו, ולכשיתבגרו יחליט כל אחד מהם מה השימוש ומה המינון שיעשה בכל אחד מן הרכיבים הללו. זכות הבחירה תהיה שלהם, אבל חובת מתן הכלים לחיים היא שלנו.
את היעד השלישי שלי במשכן זה לא אני הגדרתי, אלא דווקא אישה באר-שבעית שהגיעה לפני זמן ללשכתי כמחזיק תיק הרווחה בעיר באר-שבע. היא הגיעה אלי מלווה באמה המבוגרת ובבנה הצעיר שבכיתה ד'. היא נכנסה למשרד וסיפרה לי על צרותיה האישיות ותלאותיה במבוכי הביורוקרטיה. הקשבתי לה רוב קשב, כך נהגתי עם כולם, ובשלב מסוים של השיחה שאלתי אותה: גברתי, למה בעצם הבאת לפגישה גם את אמך וגם את בנך הצעיר? היא הביטה אלי במבט מלא מרירות ועצב, ואמרה לי כך: אימא שלי באה לכאן, לעיריית באר-שבע, בזמנו, לשפוך את לבה ולספר את צרותיה לסגן ראש העיר שקדם לך בתפקיד. היום אני באה אליך כבת לדור שני של עוני ודלות, והבאתי לכאן אף את בני - כך היא אמרה לי - במקום שיבזבז את זמנו בבית-הספר בלימודים תיאורטיים, יצטרף אלי לבית-הספר של החיים, כי יבוא יום וגם הוא יצטרך לבוא לדבר עם הסגן שיחזיק בתיק הרווחה אחריך.
מכובדי חברי הכנסת, את הדלות והעוני הכרתי לא רק דרך צג המחשב ומסכי הפלזמה. ראיתי והרחתי אותם מקרוב, מחתיכת בשר העוף שבצבצה מכיסו של ילד קטן בגן-ילדים שלנו בבאר-שבע. אדוני יושב-ראש הכנסת, אני הולך לספר סיפור שאולי יישמע לך מוכר. אחרי הסיפור, נחזור לדברים שלך. ילד קטן, בן ארבע, שיום אחד שמנו לב שכאשר אנו מגישים לו ארוחת צהריים בגן, הכוללת עוף ואורז, העוף נעלם בדרך פלא מהצלחת, ורק אחר כך הוא אוכל את האורז לאטו. לא הבנו את פשר התופעה. הגננת שאלה אותו: ילד חמוד, היכן העוף? והילד שתק, התכווץ במקומו ולא ענה דבר. הגננת חיפשה את העוף על הרצפה בסביבתו, על השולחן, עד שראתה לפתע את העוף, את ה"פולקע", מבצבץ מכיסו של הילד. הגננת שאלה אותו: חמוד, למה אתה עושה את זה? ותשובתו המבוישת הייתה: את האורז אני אוכל כאן, אבל את העוף אני לוקח הביתה לאימא, כדי שגם לה יהיה מה לאכול.
אדוני יושב-ראש הכנסת, בנאום שלך בנובמבר 2002, כאשר אתה יושב-ראש מפלגת העבודה, הבאת את הסיפור הזה של הילד עם ה"פולקע" על סף פרישתכם מהממשלה כאשר הממשלה נפלה על הקטע הכלכלי. אמרת שלא יכול להיות - כך אמרת: הסיפור של הילד הגונב "פולקע" בשביל אימא הוא אולי בכלל אגדת ילדים בשבילכם. והמשכת. אני רוצה לומר לך, אדוני, שאת הילד הזה אני הכרתי ודאגתי לו לאוכל, ומאותו יום דאגתי גם לאוכל לאימא שלו יום-יום.
המראה הזה של הילד הקטן עם העוף בכיס, כמו גם דבריה של האימא שבאה עם אמה ובנה, מלווים אותי זה שנים רבות ולא נותנים לי מנוח. אני מבקש להיות להם לפה כאן, במשכן הזה, כדי שיהיה לילדים קטנים אוכל להכניס לפה, כדי שיהיה לאנשים שאין להם פתחון פה.
הפתרון בטווח הארוך למציאות הזאת איננו רק חלוקת מזון ומצרכים ומענה לצרכים מיידיים. הפתרון האמיתי הוא מתן תקווה, מתן הזדמנות אמיתית, מתן כלים אמיתיים לרבבות משפחות לעבור מתמיכה לצמיחה; מאבטלה, שפוגעת בכבוד ובמשפחה, לעבודה ולתעסוקה, המכבדת את בעליה.
החברה הישראלית תחרותית, הלחץ גדול ורבים רבים נשארים מאחור, דור אחרי דור. יש מוכי גורל כרוניים שצריך לעזור להם, ויש גם כאלה שרק אם יקבלו את תשומת הלב, את האוזן הקשבת ואת ההזדמנות, הרי שלא רק נחזיר להם את כבודם האבוד ואת השמחה לעיניים שלהם, אלא גם נקטע את שרשרת העוני והדלות הזאת, העוברת בירושה מדור לדור.
הזכרתי בפתח דברי את המילה "הנני". במילה הזאת משתמש הנביא ישעיהו בדיוק בהקשר הזה. וכך אומר הנביא: הלוא פָרֹס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה עָרֹם וכִסיתו ומבשרך לא תתעלם. - - - אז תקרא וה' יענה, תשוַע ויאמר הנני". הקדוש-ברוך-הוא בורא נפשות וחסרונן, ומטיל עלינו את המשימה לדאוג ולסייע לברואיו לשמור על צלם אלוקים, לשמור על כבוד האדם, על חירותו, על זכותו למימוש עצמי ולחיים של כבוד.
עיניהם של כשני מיליון עניים, ובהם כמעט 900,000 ילדים עניים ורעבים, מלוות אותי וילוו אותי ואת חברי יום-יום בהיכנסי למשכן הזה, משכן שבו אמור לבוא לידי ביטוי במלוא עוצמתו הערך היהודי העליון של הערבות ההדדית, של כל ישראל ערבים באמת זה לזה.
הרב הראשי הראשון לארץ-ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, זכר צדיק לברכה, הציב לנו רף חינוכי, ערכי, רוחני וציבורי גבוה. הוא הורה לנו כך: הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק; אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה; אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חוכמה. אנו, כשלוחי ציבור, באנו לבית הזה כדי להוסיף: כדי להוסיף ולהגביר אהבת אדם ועם, כדי להוסיף טובה וברכה, כדי להוסיף חן וחסד, כדי להוסיף אהבת התורה והארץ. את אחינו אנו מבקשים בבית הזה.
לפני כמה שנים הייתי שותף לארגון אירוע ענק של עלייה של עשרות אלפי אנשים, דתיים וחילונים, הורים וילדים, מכל רחבי הארץ לירושלים. בעודי הולך בין רבבות האנשים הצועדים ברחובות העיר ירושלים שמעתי ילד קטן שואל את אביו: אבא, נגד מי כל האנשים מפגינים היום? ככה מתרגלים בירושלים: כשיש הרבה, מפגינים נגד מישהו. והאבא הסתכל אליו, חייך ואמר לו: ילדי המתוק, היום לא באנו להפגין נגד, היום באנו להפגין בעד - בעד ירושלים, בעד עם ישראל.
דווקא מפני שבבית הזה יש מחלוקות והתנצחויות, מאבקים ומלחמות, חלקם לשם שמים וחלקם לצערי לא, דווקא מפני שכאן מתגלות ועולות דעות שונות ומנוגדות, ואף מחלוקות מהותיות המאיימות לפלג ולפצוע את הרקמה העדינה של עמנו ושל חברתנו, דווקא משום כך אני מבקש להקדים תפילה לתפילה, אני מבקש להפגין ולפעול בעד.
ר' אלימלך מליז'נסק, מגדולי וראשי תנועת החסידות לפני 240 שנה, חיבר תפילה לפני התפילה. עוד לפני שהאדם מתחיל להתפלל, עליו להתפלל בכלל שיצליח להתפלל, עליו לבקש שבסיס תפילתו יבוא ממקום טוב. וכך היא תפילתו של ר' אלימלך מליז'נסק, שכולי תפילה שתהיה נר לרגלי ולרגלי כולנו בבית הזה: אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה. ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכול נחת רוח אליך. אמן, כן יהי רצון.