אדוני יושב-הראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, רשמות פרלמנטריות, ואחרון אחרון חביב מר
שלדון אדלסון, שאמנם איננו נוכח פה אתנו, אך רוחו מרחפת מעל הבית הזה ובתוך האולם, וממלאת בו כל פינה עד להתפקע.
הצעת החוק שלשמה התכנסנו כאן, לא באה לעולם בגלל איזה רצון זדוני לפגוע ב
ישראל היום. מטרתה להציל את כלל העיתונות המודפסת בישראל, שהולכת ונמוגה לנגד עינינו. זוהי חקיקה למען הפלורליזם, למען ריבוי הדעות, למען העיתונאים ולמען כלל עובדי העיתונים. זהו מאבק על כך שבתוך כמה שנים לא נהיה מדינה של עיתון אחד בלבד, מדינה שבה בעל המאה הוא בעל הדעה היחידה.
שלדון אדלסון מבקש להיות הקברן של שוק שנאבק על חייו, ואתם לא צריכים להאמין לי בעניין הזה. הרשו לי לצטט את כתב העת לענייני ביקורת התקשורת, "העין השביעית", בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה: "כיצד באמת ריסק 'ישראל היום' את שוק העיתונות המודפסת בישראל", כותב איתמר ב"ז, ומסביר: "במשך קרוב לשבע שנים, במקביל להצפת השוק בעיתון חינמי, הצליח גוף התקשורת של שלדון אדלסון לשבור באופן קבוע ומתמשך את שוק מודעות הדפוס - מקור ההכנסה העיקרי של העיתונים המתחרים".
במילים פשוטות, אדלסון, אחד האנשים העשירים בעולם, לא מוכר למפרסמים מודעות במחירי רצפה בגלל שהוא אוהב להפסיד כסף או מתוך פילנתרופיה. הוא עושה זאת באופן ציני כדי למוטט את מתחריו, כדי למוטט את העיתונות הכתובה בישראל.
הגיע הזמן לדבר במילים ברורות גם על הפיל הנוסף בחדר: כולכם יודעים שישראל היום יכול לנהוג כך רק בגלל שהוא לא מתקיים בזכות הצלחתו כעיתון, אלא בזכות מאות מיליונים של רווחי הימורים שמוזרמים אליו מעבר לים. בכל פעם שהוא מחלק עותק נוסף בחינם או מוכר מודעה במחיר מגוחך, הוא מפסיד כסף. אך בכל פעם שמהמר בקזינו מפסיד את מכנסיו - ישראל היום מרוויח בגדול. האם יש מישהו בבית הזה שחושב בכנות שככה נראה מודל של עיתון נורמלי? שכך נראית תחרות הוגנת? שהחרפה הזאת יכולה לעבור ללא התערבות של בית המחוקקים?
חברותי וחברי חברי הכנסת, ואפשר לחשוב על איזו התערבות אני כבר מדבר? אומרים עלי שאני מבקש לסגור את ישראל היום, ומקווים שאם יפיצו את השקר הזה בחנם למספיק אנשים - בסוף יאמינו לזה. אז בואו ונשים דברים על דיוקם אחת ולתמיד: אינני מבקש לסגור את עיתון ישראל היום, אלא, חברות וחברי חברי הכנסת, למנוע את סגירת כל שאר העיתונים במדינה, למנוע את פיטורי עובדיהם ולמנוע אחדות ה מחשבה. ישראל היום ימשיך לצאת לאור גם לאחר שהחוק יעבור, ואף יוכל להימכר במחיר סמלי, כמעט אפסי בהשוואה למתחריו. אבל אם אלה שמוציאים, חבר הכנסת
יצחק כהן, אותו לאור בטוחים שהציבור לא יסכים לשלם עבורו אפילו שקל אחד - ובכן, אם הם חושבים שהעיתון שלהם איננו ראוי למכירה, ועיתון שלא ראוי למכירה אפילו בשקל אחד גם לא ראוי לחלוקה בחנם.
עיתון זה לא "מילקי", ואפילו "מילקי" לא מחלקים בחינם. הוא מוצר שמשפיע על תודעתם של בני אדם, וצריך להתייחס אליו בכבוד הראוי. בניגוד אליהם, אני מתייחס בכבוד למוסד העיתונות.
הרי לא סתם קם אדם בבוקר - גם אם הוא שווה 37 מיליארד דולר - ומחליט לשרוף מאות מיליונים על עיתון שמחולק בחינם. והחינם הזה, שהפך לפתע פתאום לערך עליון, מקודש. הרי הוא לא באמת "חינם". גם ברומא חלקו הקיסרים לחם ושעשועים כאילו בחינם. אבל המחיר היה ברור - חופש המחשבה, החובה ליישר קו עם הקיסר. אז אני שואל אתכם, חברות וחברי חברי הכנסת: זה החינם שאתם רוצים? שבשמו אתם מוכנים למוטט את שוק העיתונות? שבעבורו תסכימו לעצום עיניים בפני הסיפור האמתי שמאחורי החזות התמימה למראה של ישראל היום?
אדוני היושב-ראש, הבה נניח לרגע שהגביר של העיירה יציב באסטה בכיכר המרכזית, וישווק, חבר הכנסת
אילן גילאון, עגבניות ושאר ירקות - בחינם. היימצא האוויל שיעדיף לרכוש בשוק עגבניות בכסף מלא? ברור שעד מהרה יביא הדבר להתמוטטותם של כל החקלאים. הרי אם היה בא יהודי עשיר מחו"ל, מתוך כוונה טובה אפילו, ומציע לחלק תוצרת חקלאית בחינם לאזרחי ישראל, מאות אלפי פירות וירקות בכל יום - לא הייתם נותנים לו לפרוק את הקונטיינר בנמל לפני שהייתם אוסרים על כך, ובדין. כשהגביר יחליט שהוא מפסיק לשווק חינם, לא יישארו חקלאים במדינת ישראל ולא תהיה תוצרת חקלאית מקומית. כך עלול להיות עתידה של התקשורת המודפסת הישראלית.
אומרים לי: אתה מתנגד לישראל היום כי יש לו אג'נדה ימנית. אינני מתנגד לעיתונות אידיאולוגית. אדרבה, היא מעניינת, מפרה את הדיון הציבורי ומזריקה לו מרץ. אולם ישראל היום איננו עיתון אידיאולוגי - הוא תופעה שאין לה אח ורע בעולם החופשי.
אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת
עמרם מצנע, העיתון הזה איננו מביט ימינה, אינו פוזל שמאלה, ואינו דורך במרכז - כל מהותו היא פולחן האישיות של המנהיג. במקום לשמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה, הוא משמש ככלב התקיפה של נתניהו, מתרפס בפני אדוניו ונושך על-פי פקודה כל מי שלא מיישר קו.
מאפריקה באים לארץ כדי ללמוד את סוד ההצלחה של החקלאות הישראלית. מסינגפור מגיעות אלינו משלחות כדי ללמוד איך עושים היי-טק. ולא ירחק היום שגם מ
קוריאה הצפונית יעלו אלינו לרגל - כדי ללמוד איך עושים עיתון.
גם הקמפיין שמנהל נגדי ישראל היום מתאים יותר למשטרים אחרים - לא לדמוקרטיה. אלפי מלים נשפכו על דפיו בניסיון להפחיד אותי. לפתע פתאום, מהיום שבו הנחתי הצעת חוק על שולחן הכנסת, בעמודים הפותחים של ישראל היום אין חדשות, אין טרור, אין עוני, אין תקציב המדינה - רק הצעת החוק לשמה התכנסנו כאן.
אדוני היושב-ראש, תחקירנים מפשפשים בימים אלה בעברי ומתשאלים את מכריי. אני יכול לחסוך לכם את המאמץ: לו היה לי משהו להסתיר, אפילו הפעוט ביותר, מלכתחילה לא הייתי נכנס למערכה הזו.
מכובדי, חברותי וחברי חברי הכנסת, מדברים על הון ושלטון. אני שואל: מה יותר הון שלטון מזה? ישראל היום הוא תרומה לא מדוּוחת של מיליארד שקל שהעביר אדלסון עבור תקציב הפרסום של פוליטיקאי אחד.
במשך שבועות מוכר ישראל היום איזו מעשייה לציבור ולח"כים, כאילו הקמפיין שהוא מנהל הוא למען העיתונות והדמוקרטיה.
אז חברות וחברים, תקשיבו. השבוע, קרתה לשלדון אדלסון תאונה מצערת. ברגע של היסח דעת הוא אמר את האמת, וככה נשמעת האמת של שלדון, ואני מצטט: "אני שונא את העיתונות", הוא מבהיר, ומוסיף לקינוח: "זה בכלל לא נורא אם ישראל לא תהיה מדינה דמוקרטית".
אז חברותי וחברי חברי הכנסת, אם אתם עוד צריכים הוכחה, חברותי וחברי, אלה שכל הזמן איתי, מטיפים לדמוקרטיה, חברותי וחברי חברי הכנסת, אני פונה אליכם, מבקש ברגע הזה, אדוני היושב-ראש, ואני מסיים, זה מאבק למען עיתונות חופשית. אומר לכם זאת בהן צדק.