הרצאה זו מבקשת לבחון את מושג ה"קיפוח" (אבו-בקר, 2002, 2007), המשתקף בשירתן המתורגמת של נשים ערביות ישראליות. כתיבתן הוא ניסיון להציג תיאור גדוש, המנסה להבין את המשמעויות של תרבות באמצעות מיון של מובנים ושל משמעויות (גירץ, 1990). השפה במקרה דנן, זו המתורגמת, מעצבת ומייצגת את הנרטיב של כותבות דוגמת נדאא ח'ייר, פטאמה ד'יאב, סיאם דאוד ועוד. סוגיית התרגום מעלה קשיים אובייקטיביים בתהליך העבודה: חשיפה רק לחלק ממכלול הקורפוס של הכותבות, התבוננות בשירה שעברה את המסננת הפרשנית של המתרגם וההתבוננות בטקסט העברי, ולא על דרך השוואה לטקסט המקור.
נקודת המוצא בדיוננו היא שתרגום במהותו הוא גשר בין תרבויות, והוא מאפשר לתרבויות להכיר זו את זו מקרוב ולהתעשר האחת מהישגי רעותה. התרגום מוצג כמהלך של התפייסות בין לשונות, שכל אחת מכירה בזרותה של האחרת ואינה מנסה לבטלה (בנימין, 1993). אנו מקבלים את עמדתו של אוקטביו פאז (1993), המציין כי כל הטקסטים הם מקוריים, מפני שכל התרגומים שונים וכל תרגום הוא במידת-מה יצירה מקורית, ועל כן הוא טקסט בפני עצמו. אומנם השירה נחשבה לטקסט הכי הפחות מתאים לתרגום, אבל הנחה זו מעוררת לדעתו תמיהה, כאשר חושבים על העובדה שמיטב השירה בכל שפה היא בתרגומים, וכי רבים מן התרגומים נעשו בידי משוררים דגולים.
באמצעות השירה המתורגמת נבחן את הקשר בין שפה, זהות ואידאולוגיה (בעיקר אידאולוגיה של קיפוח). באופן רשמי, ישראל היא מדינה דו-לשונית - עברית וערבית, אך גם היום ממשיכה לשרור במדינת ישראל מדיניות לשונית המונעת על-ידי אידאולוגיה (שוהמי, 1995), והשירה יוצרת מפה המשקפת את האידאולוגיה הנוכחית בחברה הישראלית. הכתיבה היא ככתיבת סיפור החיים שבאמצעותו מארגנות הכותבות את הזיכרון תוך הישענות על הזיכרון האישי, אך בד-בבד גם על הזיכרון הקולקטיבי. השירה מספרת על ה"כאן" וה"שם" והיא משקפת את המתח בין ה"אני" מול ה"אחר" הן מבחינה מגדרית, תוך שימוש בגוף כדרך לכינון זהות, והן מבחינה אידאולוגית- פוליטית, תוך דיון במתח הרב-תרבותי.