אני חושבת שהפעם הזאת 40 החתימות או לפחות הנאום, ראש ה
ממשלה, לעומת נאומי הרכבת שהורגלנו בהם, שסיפרו על התקדמויות כאלה ואחרות, ביטאו חשש אמיתי או דאגה אמיתית ממה שקורה, אבל כששמעתי את הטקסטים הבנתי, רה"מ, שהמסר היחידי שאתה יכול להוציא מהבית הזה, זה העולם קם עלינו לכלותנו, איננו יכולים לעשות דבר, אלא להתכנס ביחד ולחכות עד יעבור זעם, ומדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה סוג כזה של מסר, ואם ההבנה שלך שכל זה קורה לנו בשל עצם קיומנו וכלום לא שייך להחלטות שממשלת ישראל מקבלת, אז יכול להיות שההבטחה שלך אם ככה תתנהל שיהיו ימים קשים יותר, זאת אולי תהיה ההבטחה היחידה שתקיים לצערי.
וזה לא שזה לא קיים, התהליכים האלה, כבר הרבה שנים יש תהליך של דה-לגיטימציה של ישראל, יש חוסר הבנה מה זה אומר מדינה יהודית. זה משליך על יכולת ההגנה שלנו, על היכולת שלנו להפעיל כוח צבאי כשצריך - וצריך למרבה הצער - אבל אם המטרה בנאום הזה הייתה לייצר שני דברים, האחד להפחיד את הציבור כך שהוא יזדקק לאיזה סוג של מנהיגות חזקה לכאורה, ותיכף נדבר על מה חזק ומה חלש כי הבאת את ישראל להיות במצב החלש ביותר אולי מזה הרבה זמן, אבל אם מכאן זה עובר לרמיזות שהתחילו להישמע על מי פטריוט ומי לא, ועל איזה משהו שיהיה אסור לדבר עליו כי זה מפסיק להיות פטריוטיות - לא ניתן לך לעשות את זה ואני אדבר גם היום על מה זה אומר להיות פטריוט ישראלי, מה נכון ומה לא נכון, וגם נענה על השאלה למה למרות כל מה שאתה עושה לא מאמינים לממשלה הזאת.
ובצד התהליך של הדה-לגיטימציה שעוסק במדינת ישראל יש חוסר הבנה מוחלט וביקורת עמוקה לא לישראל, לא לעצם קיומה, לא לבית הזה, אלא למדיניות שלך ככל שהיא קיימת, ואם תנסה להפוך את הביקורת על המדיניות שלך לתהליך שבו הציבור יחשוב שזה על עצם קיומנו, זה לא יביא לשינוי שצריך לקרות ואפשר לייצר את השינוי הזה. כולנו מודאגים, אבל הנהגה לא יכולה להרשות לעצמה להפוך להיות מאזרח מודאג לראש ממשלה מודאג או לראש אופוזיציה מודאג או לחברי כנסת מודאגים. מה אנחנו עושים עם זה, ומתוך מה שנשמע בנאום שלך זה אין מה לעשות, זה לא אני - זה הם, זה לא אני - זה העולם, זה לא אני - זה האו"ם, זה לא אני - זה הפלשתינים. אני רוצה לדבר עלינו עלינו ועל ממשלת ישראל, כי אם יש דבר אחד שהוכח במהלך השנה הזאת, שהדיבורים על צריך להיות חזקים, להסתכל לאמת בעיניים, לדעת שהעולם נגדנו ולהיות ביחד - זה לא הפך את ישראל לחזקה יותר, אלה לחלשה יותר.
אתה יודע מה, אני רוצה לקחת דוגמאות שאתה נתת כאן. בוא ניקח את גדר הביטחון, הייתי אז בממשלה ונכון, ברגע שהתקבלה החלטה על גדר הביטחון, קמו בין היתר הפלשתינים ואחרים, ואמרו, צעקו, הגישו תביעה. אבל לך אז לא היה את האומץ כמו לשאר חברי הליכוד לומר, הגדר הזאת היא לא רק ביטחונית, יש לה משמעות מדינית. לראשונה אנחנו מחלקים את הארץ הזאת. בג"צ אמר דברים אחרים ולא טוב היה ששמע את הדברים האחרים, ולכן הוא גם התערב בהחלטות.
והיום התוצאה של חוסר הנכונות שלכם לקבל, שלכם, לקבל את מה שנכון לישראל בהסדר עם הפלשתינים על בסיס העיקרון של שתי מדינות לאו"ם, זאת פטריוטיות ישראלית, זה לא טובה לאף אחד. בשביל זה נצטרך לא רק לנהל תהליך אלא להגיע להסדר, נצטרך לקבל החלטות קשות ונוראות לכל מנהיג, אבל המנהיג היחיד שיכול לעשות את זה, זה אותו מנהיג שמבין שזה משרת את האינטרס הישראלי. זה לא טובה לאף אחד, ושמבין שהיעדר מעשה זה נזק לישראל יותר מאשר המעשה עצמו של ההסדר. ועד שלא תבינו את זה לעצמכם, ועד שלא תאמרו את זה למרכז הליכוד מחר, ועד שלא תאמרו את זה לעם - תישאר התפישה הזאת, של אנחנו חזקים, לא נותנים כלום, בשבילנו בשביל קיום המדינה היהודית, בשביל שמירה על המדינה היהודית.
ואני אמרתי את זה בממשלה, היא הנותנת כי היום בעצם כל מי שסירב להגיד את זה אז, מתחנן לזה שיכירו בגושים שעוטפת גדר הביטחון ובכוונה היא עוטפת אותם, ובצדק, כי גם אני רוצה לשמור עליהם כחלק מישראל, אבל אי-אפשר לנהל רק מדיניות עוסקת במה לא. ואני אמרתי אז בממשלה, את מה שאני אומרת היום, כי אני לא משנה את דעתי, והחינוך שקיבלתי מאחר שדיברת, עסק בשני הצדדים של אותה לא רק מדיניות אלא חינוך ערכי ובצד אותה אמונה בזכות של העם היהודי על הארץ כולה, שהיא גם האמונה שלי. עסקנו לא רק בתגר אלא בהדר. נראה שחלק אולי זוכרים מה זה אומר, ובצד הדיבור על שתי גדות לירדן גם דובר על שמיר ולו משפע ואושר בין ערב בין נצרת ובני, וזאת הבחירה שצריך לקבל היום, האם אנחנו רוצים מדינה אחת בין הים לירדן עם זכויות הצבעה לכולם כפי שהציעה נדמה לי רובי ריבלין. זה לא מקובל עלי, כי אני רוצה לשמר את הבית היהודי במדינה משלה, שתהיה בית לאומי לעם היהודי.
זאת הבחירה האמיתית והקשה שעומדת בפני מדינת ישראל - מדינה אחת בין הים לירדן שאיננה מדינה יהודית, או שתי מדינות בין הים לירדן שאחת מהן ישראל, המדינה שלנו, ריבונות יהודית, בית לאומי לעם היהודי, מדינה דמוקרטית.
אבל הדרך לקבל החלטות היא לא רק דרך סביב האיום, לא רק אחדות סביב הפחד, אלא אחדות סביב המעשה. לא רק מה לא, אלא מה כן.
צריך שיבינו קודם כל בבית הזה ואחר-כך שיבינו בעם ישראל, שזאתי הפטריוטיות הישראלית, שזה לא נעשה מתוך חולשה אלא מתוך כוח, כי זה האינטרס של מדינת ישראל - שיהיה להנהגה הקיימת אומץ לומר גם את זה - אז נוכל לעשות את התהליך הזה באופן אמיתי וכן. ונכון שרה"מ אמר, ונאום בר-אילן היה, ונכון שהממשלה הזאת הקפיאה, נכון שהממשלה הזאת פתחה את הסגר מעל החמאס - שואל רה"מ למה לא מאמינים לו? אני רוצה להגיד לך למה. החיים לא התחילו ונגמרו מבחינת האמון גם של הציבור בישראל וגם של העולם בנאום בר-אילן וכשאתה אומר 'אני רוצה תהליך מדיני', ח"כ
דליה איציק תרשמי לפנייך, וזוכרים אותך מעל הבמה הזאת 'אני לא רוצה תהליך מדיני', הנה אלי ישי תרשום לפניך. ואותה קביעה של השותפים הטבעיים ולכן הקשיבו לכל מה שאמרת כל השנים האלה על שלום כלכלי וביטחוני, על שלום מדיני, על היעדר הצורך לקבל החלטות - הם מסתכלים על הקואליציה, על המפלגה שלך, וזה נכון שאחרי כל הדברים שאמרת, אחרי הדרך שבה אתה מלווה את ההחלטות, את הדברים האלה אתה צריך להוכיח יותר. ועד עכשיו, גם בנאום הזה שהיה כל כולו מבוסס על האיום ואני קורא למו"מ - זה לא עובד ככה. והחלק שיותר מטריד אותי, זה שבהתנהלות הזאת מדינת ישראל משלמת יותר. כי כשהיה סגר על החמאס, כשהחלטנו עליו, הייתה מדיניות ולנו היה ברור שהסגר על החמאס נועד לייצר חוסר לגיטימיות לחמאס ובצד השני של המשוואה עבדנו על-מנת להגיע להסדר והתנהל משא-ומתן עם הגורמים הפלשתינים הפרגמטיים יותר, והעולם כולו ביוזמתנו הודיע שהחמאס לא יקבל לגיטימיות אם לא יכיר בישראל, אם לא יפסיק את האלימות והטרור, ואם לא יכיר בהסכמים קודמים בין ישראל והפלשתינים.
ואם אני מתייחסת להחלטות שקיבלת כדי להוכיח את הכוונות שלך - ואני לא מתייחסת עכשיו אם קיבלת החלטות נכונות או לא - הן לא באו ממקום של רצון עמוק ונכון, הן באו מתוך לחץ ובעולם הקשה שבו אנחנו נמצאים, כשמסתכלים על ישראל מסביב, כשיש את אירן ויש את החמאס ויש את חיזבאללה ואת הגורמים הקיצוניים, ויש את טורקיה שיושבת על הגדר, מה הם רואים היום בישראל? מדינה שרוצה להגיע להסדר, או מדינה שבה מקבלים החלטות תוך לחץ. מה המסקנות שלהם מההחלטות האלה? האם ישראל חזקה? או שזאת ממשלה שמדברת חזק וישראל הופכת להיות חלשה יותר? אף אחת מההחלטות לא התקבלה מתוך אמונה עמוקה שזה מה שנכון לישראל. וברגע שמנהיג מבין שזה מה שנכון לבני עמו, הוא עושה את הדברים מרצונו, זה בא מעמדת כוח ולא מתוך עמדת חולשה, והעולם מבין שיש ראש ממשלה כדי לשמור על האינטרסים שלנו.
כדי לשמר את מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית צריכה הנהגה לקבל שתי החלטות מהותיות. האחת עוסקת בעקרונות פנימה בבית והשנייה בקיומו של תהליך מדיני. נדרשת אמירה ברורה לציבור שזה מה שנכון למדינת ישראל - אז גם העולם יבין זאת ואז גם נוכל לשמור על כל אותם אינטרסים לאומיים ביטחוניים שכל כך חשובים לכולנו.
היה כאן מוקדם יותר דיון על מדינה מפורזת - הפלשתינים הסכימו על כך במהלך המו"מ שניהלנו. אפשר להגיע להסדר ולא הגענו אליו כי התחלפה ממשלה בישראל. אני חוששת שיש מצבו בו למרות שרוב הציבור תומך בהסדר ומוכן לשלם את מחירו, ישנו ייאוש שאומר שכולם ניסו ולא הצליחו אז למה לנסות שוב. אני רוצה לומר - תשעה חודשים ניהלתי את המו"מ מול הפלשתינים מטעם ממשלת ישראל כאשר כל הנושאים על הפרק, הסכמנו שעד שהפרט האחרון לא סגור שום דבר לא סגור, הסכמנו לשמור על חשאיות השיחות, שיהיה מדובר על סיומו של הסכסוך ושכל מדינה תיתן פתרון מלא לבני עמה, דיברנו על הסדרי ביטחון שהיו על דעתו של שר הביטחון דאז ושר הביטחון היום.
באשר לעזה; אכן, החמאס עלה לשלטון בעזה - אין איתו תקווה להסדר, אסור לנהל איתו שום סוג של דיאלוג למעט בעניין גלעד שליט. לכן אימצנו ויזמנו מדיניות שהעולם תמך בה ושעוסקת באי-לגיטימציה לחמאס עד שזה ימלא שורה של תנאים ברורים. והעולם אז תמך בנו גם כאשר יצאנו למבצע בעזה כי היה לו ברור שאין תקווה ואפשרות לשלום עם חמאס.
המדינה נמצאת באמת באחד המצבים הקשים בתולדותיה, אני מאמינה שניתן לעצור ולשנות את המצב הנוכחי ולטפל בו. אני מאמינה לא רק באחדות סביב פחד, איומים ומה לא, אלא מדיניות של מה כן והתמודדות עם אותם איומים. אני לא יודעת האם יש אנשים שמדברים בשפה אחת כלפי חוץ ועמוק פנימה חושבים כמוני - מאותם אנשים נדרשת אבל החלטה על שינוי המדיניות הנוכחית שרק תוביל את ישראל ממשבר למשבר. והעניין הוא לא רק משט כזה או אחר אלא הספינה עליה כולנו נמצאים. ההחלטה צריכה להתקבל על-ידי מי שמבין לא רק את עומק הבעיה אלא גם את הפתרון לבעיה. נכון שיש בזה סיכון פוליטי מסוים - אולי בגלל זה יש מי שמאמינים לו ומי שלא מאמינים לו - אני לקחתי סיכון פוליטי ולא הייתי מוכנה לוותר על התהליך המדיני כדי לשבת על כיסא רה"מ. ניתן להביא למציאות כזו של תקווה - אך בשביל זה נדרשת החלטה והרבה אומץ.