אדוני היושב-ראש, מכובדי חברי הכנסת, אורחים יקרים, א-סלאם עליכום ורחמת אללה וברכאתה.
ביום האישה הבינלאומי אני מצדיע למאבק הנשי למען שוויון זכויות ולמאבק המשותף להעצמת נשים ולמעורבותן בכל הפעילות החברתית והפוליטית.
בעומדי כאן בפניכם, תוהה אני לגבי המשמעות של להיות חבר, נבחר ציבור ערבי בכנסת. כלומר, בבית-הנבחרים, במדינה שמגדירה את עצמה כמדינת היהודים ועל-ידי כך מוציאה בפועל מגבולות המשחק הפוליטי האמיתי את אזרחיה הערבים ונציגיהם. האם יש או תהיה סיבה טובה שתצדיק את עזיבת עיסוקי הקודמים ובחירתי בהליך הדמוקרטי - שבו השתתפו קרוב ל-60% מהאזרחים הערבים - ושתיתן מענה לציפיות הגבוהות שיש לבוחרים ממני ומהנציגים האחרים של ציבור הבוחרים הערבי? תוהה אני.
כל פעם שאני נכנס בשערי הכנסת נכנסים יחד איתי מאות אלפי העקורים הפליטים במולדתם וצאצאיהם, המהווים יותר מרבע מהאזרחים הערבים במדינה. כל בוקר אני רואה לנגד עיני את עקורי הכפרים אקרית, כפר-ענאן ופראדיה, שגדלתי יחד איתם בכפר מולדתי ראמה, שקלט אותם בשנת 1948; את סבלם וכאבם, שלא פג ועובר ואף הולך ומתעצם מדור לדור - סבל שאין דומה לו בעוצמתו ובאכזריותו, סבל של האנשים שרואים כל יום את אדמותיהם ואת שרידי בתיהם במרחק קילומטרים בודדים ולא יוכלו לחזור אליהם, ורואים גם רואים איך זרים באים וכובשים את אדמתם ומקימים בה את בתיהם ואת משפחותיהם. לעיתים קרובות, כדי לפרנס את משפחותיהם, הם הולכים ועובדים אצל האדונים החדשים. למציאות אכזרית זו לא רק אזרחותם לא מספקת מזור או ישועה, אפילו החלטות בית המשפט-העליון להחזיר את חלקם לכפריהם נשארו מילים על פיסת נייר.
כל פעם נכנסים יחד איתי עשרות האסירים הביטחוניים היושבים עשרות שנים בכלא ושנשכחו מאחור, ושאף הסכמי השלום החתומים ורוחות השלום והפיוס פסחו עליהם בגלל אזרחותם הישראלית, ששיחקה לרעתם ואין מי שיושיע. אפילו מידת הרחמים של קציבת עונשם איחרה לבוא ושאלת שחרורם אחרי עשרות שנים בכלא נשארה משאלה שהגשמתה בסימן שאלה.
בשבוע שעבר פתח זקן האסירים האלה, מאהר יונס, בשביתת רעב במטרה להקים קול זעקה למצבם. כמובן מהדקה הראשונה של כניסתי, עניין האסירים שובתי הרעב, סאמר עיסאווי וחבריו, הפך לענייננו כל דקה וכל שנייה.
יחד איתי נכנסים עשרות אלפי הילדים החיים במשפחות עניות, שהן קרוב ל-60% ממשפחות הערבים ומאבדים אט-אט את התקווה, כאשר גם תוחלת העוני וגם עומקו בקרבם הולכים וגדלים. הביטוח הלאומי נכשל במשימתו להילחם בעוני ובעצם מגדיל את הפערים, כאשר תשלומי ההעברה שלו מגדילים את החלק של הערבים בקרב המשפחות העניות בישראל מ-27% ל-39%.
יחד איתי נמצאים בכל דקה אלפי בעלי הקרקעות והבתים המיועדים להפקעה ולהריסה על-פי תוכנית פראוור בנגב ואלפי בעלי הבתים המאוימים בצווי הריסה ולא מחוברים לרשת החשמל, המשלמים כל אחד עשרות אלפי שקלים כקנסות למדינה, והיו מעדיפים לשלם הרבה פחות כהיטלים להיתרי בנייה והוצאות תכנון.
ביקרתי אחד מהם בשבוע שעבר, סעיד סואעד שמו, בשכונת אום אלסחאלי בפרברי העיר שפרעם. בשבוע שעבר הוא התחיל להרוס את ביתו במו ידיו; רק סיים לבנותו - בית גמור שבנה בפרי עמלו על אדמתו. כל שצריך כדי לצרף את השכונה לעיר שפרעם הוא רצון פוליטי והחלטה של שר, שמשנת 1998 ממאן לפתור את הבעיה. האם קיימת בבית הזה מידת האנושיות הדרושה רק כדי להבין את עוצמת הכאב והכעס של אותו בחור שהורס את ביתו במו ידיו, כשכל אשמתו - שרצה קורת גג כדי להתחתן ולהקים משפחה כאשר מולו, במרחק עשרות מטרים, ניצבות הווילות של שכניו היהודים ביישוב הקהילתי עדי?
נכנסים איתי, נכנסים ועוקבים אחרי, אלפי האקדמאים הערבים המובטלים או שעובדים לא בתחום התמחותם. חלקם בעלי תואר שלישי בהצטיינות ואחרי פוסט-דוקטורט בחו"ל, אבל שערי האוניברסיטאות בישראל נעולים בפניהם. יחד אתי איני מרגיש בכל רגע את קרבתם של מאות היזמים הצעירים, החולמים להקים את מיזמיהם ולהתערות כשווים במהפכה הטכנולוגית העולמית, ומחכים להזדמנויות הנמנעות מהם בגלל מוצאם ושקשה להם לסלול את דרכם.
לכל אלה מה אני יכול להציע כפרלמנטר ערבי שעמל קשה כדי לשכנע את הציבור שלו לקחת את אזרחותו ברצינות ולצאת ולהצביע? פעלתי יום ולילה עם חברי נגד המגמה ההולכת ותופסת אחיזה בקרב המצביעים הערבים, שהבחירות לכנסת אינן אלא אחיזת עיניים ושאנחנו לעולם לא נצליח להשפיע עליהם, וכנגד תחושות עמוקות של ניכור, מרירות וייאוש, עד כדי הדרה עצמית וחוסר אמון מוחלט. לאחר הצלחה לא מבוטלת אנחנו מגיעים לכאן כנציגים לגיטימיים של הבוחרים שלנו ושל העם שלנו, שבחר בנו, ומגלים כבר ביום הראשון שהדמוקרטיה כאן היא סלקטיבית, ומנהיג הסיעה השנייה בגודלה נכשל במבחן הדמוקרטיה הבסיסי ביותר כשהחרים את נציגי האזרחים הערבים מלשמש שותפים בגוש החוסם. שלא לדבר על משחק הרכבת ה
ממשלה - אפילו האפשרות של תמיכה בקואליציה כלשהי מבחוץ לא קיימת, אפילו כמהלך טקטי שיכול להשתמש בו ראש ממשלה מיועד כדי לשפר את עמדתו, לצאת מעמדת השחמט שנקלע אליה. זאת היא דמוקרטיה, רבותי, רק לחלק מהאזרחים.
אנחנו כמובן כאן לשמש פה ושופר לזכויות של העם שלנו, של הציבור שבחר בנו ושל סבלו, להתריע נגד האפליה והאי-צדק הקיים בכל צעד ושעל בחייו של הערבי, וגם לפעול נגד הגזענות בכלל והחקיקה הגזענית בפרט. אבל נפעל גם נפעל כדי לקדם את האינטרסים של האזרחים שלנו, כדי להגדיל את ההשקעות בחינוך, בכלכלה, בתשתיות. ננצל כל פתח ונהפוך כל אבן ונשתמש בכל מה שהזירה הפרלמנטרית מאפשרת כדי לקדם את ענייני הציבור שלנו. בהרבה מהפעילות שלנו, כמו במלחמה נגד העוני או בהגנה על הסביבה, אנחנו לא נהיה מגזריים אלא מטבע הדברים נפעל למען הכלל. אוכל להבטיח לציבור הבוחרים שלנו שנהיה פעלתניים ללא לאות, מקצועיים ללא כחל ושרק וללא פשרות, כדי ליישם את השליחות שלנו.
ישבתי והאזנתי ברוב קשב לחברי בנאומי הבכורה שלהם ולשרים שדיווחו על פעילות המשרדים שלהם. כמובן, גם ראיתי מה שקרה בכל תקופת הפעילות לפני הבחירות. נתגלתה תמונה מדהימה לנגד עיני. יש עיוורון כרוני אדיר שהשתלט על המערכת הפוליטית, הנובע לדעתי מסוג של שכרון כוח, הנובע מהבנה מעוותת של יחסי הכוח באזור. שכרון הכוח הזה הפך לתרבות שלטת. אדוארד סעיד היטיב לתאר בספרו המפורסם "האוריינטליזם" את ההקשר ההיסטורי, הפוליטי והתרבותי בין האוריינטליזם, האנטיסמיזם והקולוניאליזם, והדגיש שאי-אפשר להבין את החברה והתרבות אלא אם נלמד אותם ביחד.
העיוורון הזה בא לידי ביטוי גם בהתעלמות כמעט מוחלטת מהמציאות הפוליטית, כאילו היא לא קיימת. אין מדינה אחרת, תאמינו לי, רבותי, בעולם, שנערכות בה בחירות לבית-המחוקקים, מדינה שכובשת ושולטת בעם אחר, זה 46 שנים, שיוצאת חודשיים לפני הבחירות למבצע מלחמתי ברצועת-עזה שהוריד יותר ממיליון איש למקלטים במשך ימים, ומנהלת מערכת בחירות כאילו אין כיבוש, אין נכבש, אין התנחלויות, אין
מתנחלים, אין גזענות הפושה בכל חלקה טובה. רק עכשיו שמענו על חמשת המקרים בשבוע אחד. איך עם שלם טומן את ראשו בחול?
נתניהו והימין מוכר לעם שאפשר לנהל את הסכסוך, לא לפתור אותו - לא צריך לפתור אותו, אפשר לנהל אותו - ושנתניהו אמן בניהול סכסוכים. ומפלגות שכביכול דוגלות בשינוי ומציעות את עצמן כאלטרנטיבה מדברות על צדק חברתי, על חיזוק מעמד הביניים - מחזה אבסורדי, קפקאי למהדרין. מציאות כזו עגומה אפילו המנוח, פרופסור ישעיהו לייבוביץ, לא יכול היה לנבא כשדיבר על הכיבוש שישחית כל חלקה טובה ויצמיח כאן פאשיזם, ואף יותר; לא היה יכול לחשוב על מצב שזה אכן יקרה ובו בזמן יעוטר במסכות של business-as-usual ושל כוכבים שיצמחו כמושיעים באפלה.
לא זו בלבד אלא שסימני העיוורון בתרבות השלטת הופכים למגפה ככל שזה נוגע למצבו של המיעוט הלאומי הפלשתיני בישראל, מציאות שהשתקפה בחקיקה גזענית שהצטיינה בה הכנסת השמונה-עשרה. מצבם הסוציו-אקונומי ומעמדם הפוליטי של האזרחים הערבים הולך ומידרדר בכל תחום אפשרי, וזה בניגוד מוחלט אפילו למדיניות המוצהרת של ממשלת ישראל, ממשלות ישראל, כלפי ארגון ה-
OECD, או אפילו להמלצות ועדת-אור שקיבלה אותן הממשלה, ממשלת שרון בזמנו.
מצבנו, רבותי, הוא לא עניין של צדק חברתי, ומי שמחפש צדק חברתי לכול צריך להוריד את המסכה מעל עיניו ולהתפכח ולהבין שיש כאן עוולות של כיבוש ושל נישול ושל הדרה, של הפקעת אדמות ושל אפליה לאומית שצריך לתקן, ואי-אפשר לעשות סלט או שקשוקה היסטורית וגיאו-פוליטית ולהדחיק את העניין המרכזי בססמאות של צדק חברתי ומעמד הביניים. וגם מעזים לבוא אלינו ולדבר על שוויון בנטל. הנטל שנושא על כתפיו כל בחור ערבי, או בחורה ערבייה, מרגע שנולד ועד גיל 18, הוא נטל כבד מנשוא, שישמחו להתחלק בו עם אחרים גם לא באופן שוויוני.
המציאות עוד תטפח על פני כולם, האינתיפאדה הבאה תהיה בעולם ולא כאן, כשהעולם יתחיל להחרים לא רק את מוצרי ההתנחלויות, אלא יעניש את ישראל כמדינה כובשת, שאינה מכבדת את החוק הבינלאומי ודורסת ברגל גסה זכויות אדם ומקיימת מדיניות של הפרדה ואפליה גזעית, גם בשטחים הכבושים וגם כנגד אזרחיה הערבים. זה עניין של זמן עד שאנשי עסקים ישראלים שיטוסו לחו"ל יעשו חשבון - ישראלים יהפכו לפרסונה נון גרטה בכל מקום, אפילו בארצות-הברית. עוד יגיע יום וחו"ל יתרחק. ומה יעשו הישראלים, במיוחד אנשי ההיי-טק, ללא חו"ל? ומה זו הארץ אם אין חוץ-לארץ, כאמרתו של הגשש החיוור? אז אז אולי תתחיל ההתפכחות משכרון הכוח ותכירו שלכוח יש גבולות ומגבלות. רבים הגיעו למסקנה, כנראה זו הדרך הלא-אלימה היחידה שתביא את ישראל לסיום הכיבוש ולהגעה להסכם כולל שיעשה צדק היסטורי, אפילו יחסי, עם העם הפלשתיני.
כמובן, יש דרך אחרת, שתחסוך הרבה דם ואלימות, כאב וסבל וחרם מיותרים, וזו שהממשלה שתורכב תכריז בריש גלי על הסכמתה להחלטות האו"ם ועל יציאה מכל השטחים הכבושים במלחמת 67', כולל ירושלים המזרחית וכולל נכונות לפנות את ההתנחלויות והסכמה לפתרון צודק לעניין הפליטים הפלשתינים, כולל הכרה בזכות השיבה על-פי החלטות האו"ם. יש כאלה, כולל הרבה מומחים מהמיינסטרים הישראלי, שחושבים שבמציאות שיצרה ישראל בגדה זה הפך לבלתי אפשרי, ושמעשית ההתנחלויות המתפשטות באופן ממאיר מונעות הקמת עוד מדינה בין הים לירדן. כלומר, המציאות הקיימת של כיבוש והפרדה גזעית תמשיך עוד הרבה שנים, וכל מי שיושב בבית הזה יודע לאיפה זה יוביל.
אני מייצג את מפלגת בל"ד, שנמניתי עם מייסדיה בשנת 1995, זמן קצר אחרי אוסלו. את תוכניתה המדינית ביססה על ההנחה שיהיה שלום באזור אחרי אוסלו, המבוסס על שתי מדינות, על חלוקה גיאוגרפית שמסוכמת על שני העמים. כמובן, זה כאמור כבר לא ברור. התוכנית שלנו היא התוכנית הדמוקרטית האמיתית היחידה שיכולה להבטיח שוויון אזרחי אמיתי במדינת כל אזרחיה והכרה בזכויות הקולקטיביות של המיעוט הערבי-פלשתיני במדינה על-ידי הקמת אוטונומיה תרבותית, ובעצם היא גם מהווה בסיס לזכות ההגדרה העצמית לשני העמים באזור.
בסוף אני רוצה לציין ולהוקיר את כל מי שתמך בי ועזר לי והצביע עבורי, במיוחד להוקיר את בני משפחתי, שהיו איתי לכל אורך הדרך, בכל דקה. בני משפחתי: אבי, שהיה מורה להיסטוריה קרוב לחצי מאה, שהיה סמל למורה עם יושר מקצועי, ידע אדיר ודייקנות מדעית ואישית מדהימה, ואמי, שהעניקה לנו ים של אהבה וערכים - שניהם הלכו לעולמם בשנתיים האחרונות, זכרם יהיה איתי לעד; ושאר המשפחה, ייבדלו לחיים ארוכים, ובראש ובראשונה אשתי סאוסן, משוררת יצירתית בכל רמ"ח אבריה, שרק לפני זמן קצר הוציאה את ספר השירה השני שלה, והבת שלי, סוהילה, הלומדת שנה אחרונה משפטים ופסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה - לכם ולכל חברי שתמכו בי אני מודה מקרב לב.
[נושא דברים בשפה הערבית; להלן תרגומם לעברית:] אסיים בתודה לכל העמיתים והחברים והמסייעים והתומכים ולכל בני עמי ואני מבטיח להם שאמשיך לעבוד בשבילם יומם ולילה. תודה.