אני חייבת להודות, שאת הטור האחרון של קלמן ליבסקינד ב
מעריב, אשר מתייחס לנאום "ארבעת השבטים" של ליבסקינד, קראתי פעורת פה. ובהסכמה. קלמן ליבסקינד מסכם את טורו באלו המילים, שאין לי אלא להסכים עימן:
"הנאום הזה של הנשיא ריבלין היה נאום של פוסט מודרניזם מוחלט. אין טוב ורע. אין אמת ושקר. נאום של טשטוש זהות מוחלט וטשטוש ערכים מוחלט. הציונות הפכה מייעוד למשהו שהוא בקושי המלצה. לעוד מוצר על מדף מרובה מוצרים, שאליו כל ישראלי יכול לגשת ולבחור, ולנו אין עמדה בשאלה מה עדיף".
אכן, בתור מתנגדת מובהקת לפוסט מודרניזם, על כל העיוותים המוכמנים בשיח הזה, וכמתנגדת מובהקת לפוסט ציונות ולשמאל רדיקלי השולל את המפעל הציוני, בשם קשקוש פוליטיקלי קורקט המדבר על "קולוניאליזם", גם אם איני מסכימה לרוב עם אנשי ימין מובהקים כקלמן ליבסקינד, אני יכולה להעריך יושרה אישית. וזו נכרת, בעקביות, בטורים של ליבסקינד. גם אם אני חלוקה עליו בנושא המדיני. שכן, גם אם יש לי נקודות הסכמה רבות עם אנשי השמאל הרדיקלי, יש בי התנגדות ברורה לקו החשיבה ה"פוסט מודרניסטי" שלהם. פוסט ציוני. זהו קו חשיבה קשקשני, מבית מדרשם של מבסוטים מעצמם באקדמיה, אשר לשיטתם "הכל נכון וכלום לא נכון". אין אמת, הכל יחסי. איכשהו דומני שיש מציאות חיצונית, ואין טעם להכחיש אותה או לנבב אותה בסיסמאות נבובות, ומן הראוי להביא כאן כמה היגדים חשובים של קלמן ליבסקינד בנוגע ל"נאום השבטים" של ריבלין:
א. ליבסקינד שואל אם הגיוני שכל ארבעת השבטים (חילונים, דתיים-לאומיים, חרדים וערבים) יקבלו אותה הוקרה יוקרה וכבוד גם אם שני שבטים, לא רק שאינם משרתים בצבא, אלא גם שורפים את גדל ישראל (חרדים), מניפים את דגל הרש"פ באצטדיוני כדורגל (ערבים), לא מזוהים עם המדינה ולא מכירים בה, ורואים בה גזירת שמד שנגזרה עליהם (חדרים וערבים, האחרונים מכנים את גזירת השמד הזו "נכבה", אך עומדים על הרגליים האחוריות כשמישהו מציע להם לעבור לרש"פ - ע.ב.)
ב. ליבסקינד מרפרר למילים מתוך שירו של
מתי כספי, "כמעט טוב": "אתה רוצה כל כך לתת, אבל יודע רק לקחת". הבעיה עם החרדים והערבים, שהם אפילו לא רוצים לתת. לשיטתו של ליבסקינד, משהו בתפיסה הזו שכל כך טבעי לקחת מן המדינה ולא לתת, אינו תקין, ויגרום להתפוררות החברה. שוב אני נזכרת בשיר, הפעם של אריק אינשטיין, בני פורמן, שמילותיו הן: "אנשים חיים ביחד, אי-אפשר לבד, אי-אפשר לתת רק אצבע ולקחת כל היד, אנשים רואים, אנשים יודעים, זה לא נעים, אתה חושב על עצמך אבל ישנם גם אחרים".
דומני שמה שליבסקינד אומר בטורו, הוא שהחרדים והערבים אינם רוצים לתת אפילו "אצבע", שהרי בקרב החרדים הגיוס אינו פחות מ"גזירת שמד", כאילו אנו עדיין בגלות; בעוד שניתן להבין את אי-יכולתם של הערבים להתגייס לשירות צבאי, כלל לא ברורה עמידתם על הרגליים האחוריות ככל שמדובר בשירות לאומי.
בעוד שבשירו של אריק אינשטיין, הוא מדבר על "אנשים רואים, אנשים יודעים, זה לא נעים", מבקש הנשיא ראובן ריבלין, בטורו, לבטל גם את המבט החברתי מרים הגבה, וזאת בכדי למנוע ממי שאינם תורם לחוש, חלילה, אי-נוחות:
"אם עד היום יכולנו להסתכל על שני המגזרים הללו, החרדים והערבים, בעין מבקרת וכועסת, להגיד להם שאי-אפשר לתפוס את המקל בשני קצותיו, שאי-אפשר ליהנות מהישראליות בלי לתת לה, שיש מחיר לכרטיס המועדון שעליו מתנוסס סמל המדינה, בא נשיא המדינה וזרק את כל זה לפח".