הטור של עמיר רפפורט השבוע, ב"
מקור ראשון" עוסק, בין היתר, בשאלת "יחסנו עם ארצות הברית, לאן?", לפחות ככל שהדבר נוגע לסיוע הביטחוני ולשאלת היקפו הצפוי ותנאיו. הוא כותב:
"לאחר שההסכם לא נחתם במהלך 2015 וגם לא בחצי הראשון של 2016, קיווי בישראל כי הממשל יגלה נדיבות גדולה יותר לקראת הבחירות לנשיאות, מה שלא בהכרח קורה. בכל מקרה, נראה כי כעת האינטרס המובהק של ישראל הוא לחתום על ההסכם לפני שוושינגטון שוקעת לחלוטין במערכת הבחירות, שכן כינון ממשל חדש ייקח כמה חודשים, ובכל מקרה, לא בטוח שהממשל הבא יהיה נדיב לישראל יותר ממשל ברק אובמה, שמימן את 'כיפת ברזל' ותוכניות פיתוח אחרות מחוץ להסכם הסיוע".
הוא מזכיר שהמגמה של טראמפ היא בדלנות אמריקנית, ולא ניתן לסמוך עליו, חרף אהדתו המוצהרת לישראל (הערה שלי: ההצהרות שלו אינן שוות הרבה). רפפורט מרגיע אותנו כי ההסכם לא יפגע בהכרח בתעשיות הביטחוניות, הגם שלפי מתווה ההסכם המוצע, ישראל אינה יכולה להמיר חלק מן הסיוע בשקלים, ולא ברור כלל על סמך מה הוא כל כך סמוך ובטוח.
את המשך הטור שלו הוא מקדיש לטורקיה (חרף ההפיכה הצבאית, עסקי הפיוס מתקיימים כרגיל), לחיזבאללה (הוא צופה סבב נוסף, על האיך ועל המה כדאי לקרוא), ולאי העזתי (הוא מזהיר כי עובדי נמל אשדוד יתנגדו).
לא נותר אלא לחיות ולראות.