- העיתונאי עטור הפרסים תום פרידמן יצא לביקור אצל הכוחות האמריקניים הנאבקים בטרור במזרח התיכון וסיכם את חוויותיו בכתבה מקיפה בניו-יורק טיימס. הדברים נכתבו בגוף ראשון וכך גם מובאים כאן עיקריהם.
ביליתי שמונה ימים עם חיל-האוויר בביקור בבסיסים באפגניסטן, עירק, כווית, קטר ואיחוד האמירויות. באותו זמן שמעתי את נאומו הבומבסטי ועמוס הקלישאות של
דונלד טראמפ, והרגשתי כיצד הדבר מערער את ביטחוני העצמי. הנאום היה חסר פרטים ובעיקר חסר ענווה על ההתמודדות עם הבעיות האזוריות. אני לא יודע לאן הוא הולך, רק שהוא הולך בהחלטיות רבה.
הסכמתי עם הנשיא שאמר שהחיילים צריכים לחזור לבתיהם, אבל הצביעות שלו לאחר שהוא עשה כה רבות כדי לסכסך בין חלקים בעם, רק מחליאה אותי. זה הזכיר לי שיחה שקיימתי עם קצין בבסיס אמריקני ליד קאבול. הוא אמר שהנוכחות באפגניסטן מנתקת אותך מהפוליטיקה בארה"ב. הוא סיפר לי על קבלן פרטי נסע לחופשה בדאלאס, שחזר לאפגניסטן ואמר שהוא חש הקלה לחזור למציאות בקאבול, משום שהפוליטיקה האמריקנית משוגעת.
אני לא יכול להסביר את המדיניות של טראמפ, אז פשוט אסביר מה ראיתי. ראיתי את דרך הלוחמה החדשה של כוחות אמריקנים בעירק שיכולה לספק ניצוץ של תקווה למדינה. ראיתי שחיקה באפגניסטן כאשר אותן בעיות שפגעו במדינה במשך שנים עדיין קיימות, כולל התערבות של פקיסטן ואירן.
הסיפור האמיתי: הנוכחות האווירית
הדרך הטובה ביותר להסביר מה ראיתי בעירק, היא לספר מה ראיתי באותה מפקדת תקיפה בכורדיסטן. זוהי מפקדה שמציגה שידורים ממזל"טים, לווינים ומטוסי קרב. הקצינים משתפים פעולה עם הכוחות העירקים על הקרקע ויועציהם האמריקנים במטרה לפגוע במטרות של דאעש. לאחר שחרור מוסול, הכוחות העירקים נתקלו בהתנגדות בעיירה קטנה בדרך לתל-עפר, מעוז אחר של דאעש.
היועצים האמריקנים באותה מפקדה ראו את המתרחש, ובמהירות חישבו מהי כמות האש הדרושה כדי לחסל את פעילי דאעש בלי לפגוע באזרחים. במקביל, נוצר קשר עם מטוס אמריקני שהיה באזור, כדי לבדוק כמה פצצות חכמות הוא עדיין נשא. הטייס הודיע שהוא בדרך למטרה, הטיל פצצה וטס משם. הבניין ממנו בוצע הירי הושמד, בלי לפגוע בבניינים מלאי האזרחים שהיו משני צידיו.
במשך שנים מדדנו את מעורבותנו במלחמות במזרח התיכון בשתי קטגוריות: חיילים על הקרקע ומספר החיילים שנהרגו. בגלל זה, רוב האמריקנים לא שמים היום לב לעירק, מאחר שמספר החיילים הצטמצם לכמה אלפים ונהרגו 17 חיילים מאז תחילת הלחימה נגד דאעש בשנת 2014. הסיפור האמיתי הוא הנוכחות האווירית, כאשר הכוחות העירקיים הם אלו שמבצעים את הלחימה על הקרקע. דבר זה הופך את נוכחותנו להרבה יותר בת קיימא עבורנו ועבור העירקים.
למרבה האירוניה, הדבר לא יכול היה להתקיים ללא הסגת הכוחות האמריקנים בשנת 2011. לאחר מכן, הממשלה השיעית התעללה באזרחים הסונים ודאעש קם בתור תגובה. דבר זה חייב את עירק לחשוב מחדש על מערכת היחסים שלה איתנו. קצין מבצעים מיוחדים של חיל-האוויר סיפר לי, שכאשר הוא חזר לעירק בשנת 2014, הוא שאל מפקד של היחידה ללוחמה בטרור איזה סיוע חומרי דרוש להם. הוא ענה לו שאין להם צורך בסיוע חומרי; "אנחנו רוצים אותך", הוא אמר.
כך התחיל
ברק אובמה באיטיות להחזיר את הכוחות המיוחדים לעירק, ולשלוח אותם בפעם הראשונה לסוריה מסיבה אחרת לחלוטין. כאשר
ג'ורג' בוש הבן פלש לעירק בשנת 2003, הפלנו את הממשלה בעצתם של גולים עירקים בעלי לגיטימיות מפוקפקת וראייה מקומית. המלחמה בעירק הפכה למלחמה שלנו, כולל תמונות אייקוניות של חיילים פורצים דלתות ומכוונים את נשקיהם לעבר נשים מפוחדות.
הפעם הנוכחות בעירק לגיטימית
למרות שדאעש קם לאחר שעזבנו, חזרנו עכשיו בהזמנתה של עירק, דבר שהופך את הלגיטימיות שלנו להרבה יותר חזקה. שיתוף הפעולה בין סונים, שיעים וכורדים, אפילו בצורה מינימלית, כדי להביס את דאעש, פותח פתח לאפשרויות חדשות בעתיד. זוהי מלחמת השחרור של עירק, והם אלו שמחליטים עליה.
פגשתי את מפקד בסיס חיל-האוויר האמריקני אל-אסד שבמערב עירק. הוא סיפר לי שבתקופתו בעירק, בשנים 2003 ו-2008, השיירות הצבאיות היו צריכות לנסוע במהירות כדי שלא יירו או יפוצצו אותן, תוך דחיפת מכוניות עירקיות מהדרך. כיום, הם נוסעים עם העירקים ושואלים אותם מה הם רוצים לעשות. אנחנו נלחמים מלחמה שונה מאוד בעירק, אבל אי-אפשר לתפוס את ממדיה בלי לבקר במפקדה האזורית שבקטר ולצפות במסכים המתעדים את אין-ספור הכלים האמריקנים שתוקפים ללא הפסק את דאעש.
ועדיין, יש מקום לדאגה. במפקדת המבצעים בבגדד קצינים אמריקנים מתכננים את פעולותיהם על גבי מסכי המחשב. מנגד, הקצינים העירקים משתמשים במפות קיר ענקיות עליהן מסמנים את תנועת החיילים. איטיות זו משגעת את האמריקנים כאשר המהירות היא הכרחית.
קצינים אמריקנים סיפרו לי, שהקצינים העירקים פושטים את מדיהם לפני שהם חוזרים הביתה. לא כולם מכבדים אותם על עבודה עם האמריקנים, במיוחד באזורים השיעים. חלקם אף נאלצו לעבור דירה. ועדיין, הם מגיעים למפקדה ואנשיהם נלחמו מבית לבית כדי לשחרר את מוסול, תוך אבידות עצומות. בשיא הקרב על מוסול, בסיס חיל-האוויר אל-אסד טיפל בחיילים עירקים רבים. מפקד בית החולים בבסיס סיפר, שכאשר הגיע הפצוע העירקי הראשון הוא נזקק לדם וחיפש שישה מתנדבים. 50 חיילים באו להתנדב לתרום דם. למרות כל הדברים האלו, אני עדיין חשדן. בזמן שדאעש במנוסה, שמירה על הניצחון תלויה אך ורק בעירקים. האם הם יוכלו לפעול ביחד, לא רק בזמן מלחמה מול דאעש, אלא גם ביום שאחרי הארגון?
למרבה הצער, אין פצצה שניתן להטיל על הפרלמנט העירקי ושתגרום לכולם לסמוך זה על זה, ולחיות ביחד כאזרחים שווים. ואין פצצה שניתן להטיל על התרבות העירקית, שתגרום לה לקבור את העבר לטובת העתיד במקום להפך. התרבות מנצחת את האסטרטגיה, ורק העירקים יכולים לשנות את התרבות הפוליטית שלהם. כפי שאמר לי מפקד מבצע "נחישות טבועה" למלחמה בדאעש, סטיבן טאונסנד: לאחר הבסת דאעש, העירקים צריכים להקים ממשלה עבור כל העירקים. חייבת להיות תוכנית שתלמד את העירקים על חלוקת הכוח. אם לא, אחרי שדאעש יובס יקום עוד ארגון כמוהו.
סיפור שונה באפגניסטן
המלחמה באפגניסטן שונה. הרכיב האווירי קיים, אך הכוחות האמריקנים עדיין עושים יותר מדי. טראמפ אמר שכעת הם יצטרכו לעשות יותר, אבל אין לנו את הלגיטימיות שיש לנו בעירק. הביטחון האישי עבור האפגנים עדיין מינימלי. עמדתי בבסיס מקומי ושמעתי כיצד טייס אפגני שאומן על-ידי ארה"ב מספר, כי הדבר האחרון שהוא עושה לפני כניסתו לתא הטייס, הוא להתקשר הביתה לוודא שילדיו לא נחטפו על-ידי הטליבאן, מאחר שאנשי הארגון יודעים שהוא עובד עם האמריקנים ואיימו עליו מספר פעמים. העובדה שטייס אפגני מוכן לטוס עם ארה"ב מלמד על הרבה אומץ. הוא רוצה משהו אחר עבור ארצו, הוא לא היחיד אבל לא בטוח שהוא הרוב. יש לו שכנים שלא מסכימים איתו או עם הממשלה האפגנית. כפי שאמרתי, התרבות מנצחת את האסטרטגיה.
יקח הרבה זמן לתקן את אפגניסטן. אבל אם תיקנת את עירק ביצירת מודל של חלוקת הכוח ושיתוף פעולה אמיתי, נוצר מודל שיכול להשפיע על העולם הערבי כולו, מאחר שעירק היא מיקרוקוסמוס של העולם הערבי עם הסונים, שיעים, כורדים, טורקמנים, נוצרים ועוד.
ישנתי היטב בשגרירות ארה"ב בבגדד, שמגנים עליה חיילים עירקים. יומיים לפני כן ישנתי בבסיס אמריקני ליד קאבול, כאשר התעוררתי שוב ושוב מהקריאות לתפוס מחסה בגלל ירי הרקטות. נכון לעכשיו, ורק לעכשיו, יש לנו אסטרטגיה צבאית להבסת דאעש בעירק. אסטרטגיה פוליטית היא דבר שתלוי בעירקים. לא ראיתי זאת באפגניסטן ולא שמעתי זאת בנאומו של טראמפ. אני חושש שהאפשרויות שלנו לא השתנו: להפסיד מוקדם, להפסיד מאוחר, להפסיד בקטן או להפסיד בגדול.