דרוש תחליף ל"פקס אמריקנה"

זהו עידן בו חי כל אדם בוגר בבריטניה. התחלתו במלחמת העולם השנייה, שסימלה את פשיטת הרגל המוסרית, המדינית והכלכלית של כמה מן המדינות המובילות בעולם. המשכו בהחלטתו של הנשיא הרי טרומן לבוא לעזרתה של אירופה החרבה ולשים את בטחונה בראש סדר העדיפות שלו. עידן שעמד בסימן הדומיננטיות של הוליווד, השגשוג של הקפיטליזם המערבי והמלחמה הקרה. וכעת יש לשאול: האם העידן של פקס אמריקנה – השלום האמריקני – מגיע לקיצו? מאז טרומן, כל נשיא אמריקני הוגדר כ"מנהיג העולם החופשי" – מזכיר דניאל פינקלשטיין, פרשן בכיר בטיימס הלונדוני. אין זו משרה; זהו תפקיד. יורשיו של טרומן קיבלו על עצמם את האחריות. לפעמים הם איבדו את דרכם, לפעמים היו חזקים מדי, לפעמים חלשים מדי – אבל תמיד הובילו את הדרך ועמדו מאחורי הדמוקרטיות הליברליות. אין להגזים בכך. שום נשיא אמריקני לא התעלם מדעת הקהל בארצו או שם את הובלת העולם החופשי לפני חובותיו כמנהיג ארה"ב. המדינות החופשיות רק לעיתים רחוקות טעו לחשוב שהאינטרסים שלהן קודמים בעיני הנשיאים לאלו של ארה"ב. אבל בכל המשברים מאז 1945, יכול היה העולם לסמוך על המנהיגות האמריקנית. עד משבר הקורונה. זהו המשבר העולמי האולטימטיבי, אך ההתמודדות איתו נעשית על בסיס לאומי. היכן המנהיגות הבינלאומית? זהו הרגע בה' הידיעה למנהיג העולם החופשי – אבל אין מנהיג כזה. דונלד טראמפ לא מסוגל לנהל כיאות אפילו את התגובה האמריקנית, שלא לדבר על להנחות או להעניק השראה למוסדות בינלאומיים – ואין לו שום עניין לעשות זאת. ואם כן היה לו עניין – מי היה הולך אחריו, כאשר הוא מועד בפעולותיו ושוגה בלשונו? טראמפ הוא הביטוי של מגמה אמריקנית שהלכה והתחזקה, מדגיש פינקלשטיין, ושבמידה רבה ניתן להבין אותה. כאשר מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה יורדות לתהום הנשייה, אמריקנים רבים תוהים לגבי התפקיד הבינלאומי של ארצם. לדעתם, מנהיגות זו עולה כסף, זמן, אנרגיה וחיים אמריקניים – בעוד שהיא אינה מועילה להם. טראמפ יסיים את תפקידו בשנה הבאה או בעוד חמש שנים, אך מה יקרה לתחושות אלו? ה"פקס אמריקנה" אינו רק מנהיגות אלא גם הצבת דוגמא: ארץ של הזדמנויות ושגשוג, דמוקרטיה המגנה על חופש הביטוי והחרות, המדינה שתמיד נמצאת צעד אחד לפני כולם, מקום בו המעמד חשוב פחות מאשר הכישרון. אלא שכיום הדוגמה הזאת נראית מעורערת, והקורונה שופכת אור על ארה"ב אחרת: מדינה בה הממשל חלש מכדי לפעול, בה המדע צריך להיאבק על מקומו, בה קשה לדעת האם ניתן להאמין לדיבור החופשי, בה הנכונות לסייע למשק אינה עולה בקנה אחד עם היקף הבעיות. ארה"ב שלטה בזירה מאז 1945 משום שהיא יצאה מן המלחמה חזקה יותר ועשירה יותר מכל מדינה אחרת, ובמיוחד – בטוחה בעצמה. כעת יש אפשרות שאחרי משבר הקורונה תהיה ארה"ב בין המדינות שנפגעו בצורה הקשה ביותר. האם תהיה עדיין במצב להנהיג את העולם החופשי? בטחונה של מערב אירופה עדיין תלוי כלכלית וצבאי בארה"ב. רבים מהמוסדות התעשייתיים והמדעיים הגדולים בעולם הם אמריקניים. אם האמריקנים יאבדו את הרצון והיכולת להנהיג, לא נראה שיש מישהו שיכול לעשות זאת במקומם. כאן צריך להכניס לתמונה את סין, טוען פינקלשטיין. היא עשויה להיות נחושה וגדולה די הצורך כדי לתפוס את התפקיד – וזה יהיה אסון לעולם החופשי. סין יכולה להיות מנהיגה, אך לא של העולם החופשי. ייתכן שזוהי תחזית קודרת מדי. ייתכן שהמשבר דווקא יחדש את תחושת הייחוד של ארה"ב והיא תשוב ותספק מנהיגות מכובדת ומקובלת. אבל אי-אפשר לקחת את זה כמובן מאליו. לכן, תפקידן של בריטניה ומדינות אחרות לאחר הקורונה יהיה ליצור מבנה, בו הן אינן כה תלויות בארה"ב, תוך נכונות לסייע למדינות נוספות; ליטול יחדיו את האחריות שזמן כה רב הייתה מנת חלקה של וושינגטון לבדה. אם לא יעשו זאת, הסכנה היא שלא רק השלום האמריקני יחלוף – אלא השלום עצמו.