- טובי לוי היא רואת חשבון בגמלאות ומתנדבת במוזאון המורשת היהודית בניו-יורק. מאמרה בניו-יורק טיימס נכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.
אני משועממת. הטיילת היא גלגל ההצלה שלי. אני גרה שני בלוקים ממנה. אם אני רוצה, ביכולתי ללכת לקוני איילנד. אני הולכת לבד. יש לי כמה חברים כאן ונהגנו לשחק. אבל כאשר פרצה הקורונה, בתי התעקשה: "אתם לא יכולים לשבת באותו חדר!". אז אני מדברת בטלפון. אני קוראת. הנכדים מתקשרים אלי בזום. אני מרצה קצת בזום במוזאון למורשת יהודית. אני מעסיקה את עצמי ומנסה לא לוותר, אבל אני מאבדת שנה. זה מאוד מטריד אותי. אני בת 87 ואיבדתי כמעט שנה.
אני עושה כמיטב יכולתי להישאר מחוברת, ולכן אפילו כעת אני מספרת את סיפורי בזום לבתי ספר ולקבוצות שהמוזאון מארגן בשבילי. נולדתי ב-1933 בעיירה חודורוב, 30 דקות נסיעה מהעיר לבוב. הרוסים כבשו את העיירה בשנים 1941-1939 והגרמנים בשנים 1944-1941. יהודים ולא-יהודים בעיירה אהבו מאוד את אביו. יום אחד, בתחילת 1942, אחד מהם בא ואמר לו: "משה, עומד להיות טבח. כדאי שתמצא מחבוא". אבי בנה מחבוא במקלט. סבי לא רצה להיכנס והוא נורה למוות במטבח.
לאחר זמן קצר הודיעו הגרמנים שיעבירו את היהודים הנותרים לגטו בלבוב, אז אבי ודודתי חיפשו מישהו שיסתיר אותם בצורה יותר קבועה. הם מצאו את סטפני, שהכירה את הורי כל חייהם. אבי בנה קיר בתוך האסם שלה ומאחוריו מחבוא לתשעה בני אדם, בו היינו כמו סרדינים. בהמשך, בעזרה בנה של סטפני, הם הרחיבו אותו קצת והוסיפו לילדים דרך להסתכל החוצה. כאן ביליתי את השנתיים הבאות. כאשר אני מדוכאת אני תמיד חושבת על הבן, כי כאשר סטפני פחדה להמשיך להסתיר אותנו – הוא התעקש שנישאר. היו לנו כינים ועכברים, אבל כל יום באסם היה נס. אני ילדת-נס. רוב יהודי חודורוב לא חזרו.
לכן, כאשר הגיעה הקורונה, חשבתי: אני נס, אעבור את זה, אני חייבת לעבור את זה. במהלך המלחמה לא ידעתי אם נעבור עוד יום. לא היה לי שום חופש. לא יכולתי לדבר בקול, לא יכולתי לצחוק, לא יכולתי לבכות. אבל כעת אני יכולה להרגיש את החופש. הדבר הראשון שאני עושה מדי בוקר הוא להסתכל החוצה לעולם. אני בחיים. יש לי אוכל, אני יוצאת, אני עושה קצת קניות. ואני זוכרת: איש אינו רוצה להרוג אותי. אני קוראת, מבשלת קצת, למדתי את המחשב, אני פותרת תשבצים.
אבל איבדתי השנה הרבה הזדמנויות להרצות, לספר את סיפורי, להראות שהשואה אירעה לאנשים אמיתיים. זה חשוב. אני חוששת שלא אהיה במצב הגופני בו הייתי לפני שנה. כאשר המגיפה החלה בחודש מארס, אחד מנכדַי ואשתו עברו למדינת מיין, נולד להם תינוק וראיתי אותו רק בזום. אני מפחדת שהילד לעולם לא יכיר אותי.
כמה מהדברים שאני מתגעגעת אליהם הם כה פשוטים. יש לי ידיד מבית הכנסת ונהגנו לצאת לטיולים ברכב. לכל מקום! נסענו לפלורידה. חשבנו אפילו לנסוע לישראל לכמה שבועות. אבל לא עכשיו. כך שגם זה מקצר את חיי. זו התלונה הגדולה ביותר שלי. אני מבינה מדוע אנשים חוששים ומדוע צריך להיזהר. אבל אין שום דמיון בין חרדות הקורונה לבין האימה שחשתי כאשר הייתי ילדה. זה היה פחד ללא גבולות. הקורונה תסתיים, ואני כבר מתכננת מה יהיה המקום הראשון אליו אלך ומה יהיה הדבר הראשון שאעשה כאשר זה ייגמר.