• בארי רוזן היה אחד מבני הערובה האמריקניים בטהרן בשנים 1981-1979, יועץ מרכזי לעמותת United Against Nuclear Iran וממייסדי עמותת Hostage Aid Worldwide. מאמרו בוושינגטון פוסט נכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.

הייתי אחד מבני הערובה האמריקניים שהוחזקו באירן 444 יום. הוכיתי, עוניתי, עברתי הוצאות להורג מדומות, רעבתי והייתי כלי פוליטי. האירוע הותיר בי צלקות עמוקות, אך הקנה לי את הניסיון כדי לתמוך בנושאים שמעבר לפוליטיקה. בגיל 77 אני יודע שלא יהיו לי עוד הרבה הזדמנויות להציף את סבלם של אחרים שגורלם דומה בידי המשטר האירני, וכעת אני קורא לקהילה הבינלאומית לשים קץ למדיניות בני הערובה האירנית. בידי אירן תריסר ואולי שני תריסרים של זרים ובעלי אזרחות כפולה – כולל ארבעה אמריקנים – המהווים קלפי מיקוח כדי להוציא ויתורים כלכליים ודיפלומטיים. זוהי התנהלות מגעילה, בלתי אנושית ובלתי חוקית, הנמשכת מאז המהפכה ב-1979. בחודש שעבר נסעתי לווינה, שם מתנהלות שיחות הגרעין עם אירן, ופתחתי בשביתת רעב. המסר שלי היה פשוט: אל תעשו עסקה עם אירן בטרם ישוחררו כל בני הערובה, ואם תהיה עסקה – תבהירו בה שהעיצומים יוחזרו אם תקח בני עבורה נוספים. הזהרתי גם מפני שחרור נכסים אירניים או מחבלים בתמורה לבני ערובה חפים מפשע. נגעה לליבי התחייבותו של ממשל ביידן להציב את זכויות האדם במרכז מדיניות החוץ שלו. אני גם מעריץ את רצונו לעבוד בשיתוף פעולה רב-לאומי. נושא בני הערובה עולה בקנה אחד עם שתי המחויבויות. אבל לא ברור האם הדרג הפוליטי מבין שלפחות תריסר משפחות עומדות לאבד את המנוף האחרון שלהן – הסכם גרעין – כדי להחזיר הביתה בחיים את אהוביהן. הנשיא ג'ו ביידן צריך להתאים בדחיפות את שיחות הגרעין לאמונותיו. במהלך השיחות הביעו נציגי ארה"ב ואירופה דאגה אמיתית לגורל בני הערובה, אבל הוא עדיין נראה לכל היותר כנספח לנושא הגרעין. הנציג האמריקני, רוברא מאליי, אמר ש"קשה לדמיין חזרה להסכם בעוד ארבעה אמריקנים חפים מפשע מוחזקים בידי אירן" – אבל הוא לא שלל זאת. מאליי שכנע אותי להפסיק את שביתת הרעב כדי לשמור על בריאותי, ואמר שנושא בני הערובה "זוכה לתשומת ליבנו המלאה". תהיה זו טעות טרגית למקד את תשומת ליבנו בפתרון האיום הגרעיני מצד אירן. נושא בני הערובה הוא חלק מאותה משוואה, שכן הוא מסמל את מצב זכויות האדם באירן. כדי שמעשיו של ממשל ביידן יעלו בקנה אחד עם מילותיו, יש להקדיש להתנהגותה הנפשעת של אירן את אותה תשומת לב המוקדשת לגרעין. זכויות אדם צריכות להיות תמיד במקום הראשון. ארה"ב אינה צריכה לפעול לבדה; אסור לה לפעול לבדה. הפעולות הנוכחיות של המערב לא הצליחו למנוע תפיסת בני ערובה. טהרן צריכה להיתקל במאמץ בינלאומי. אמריקנים, בריטים, צרפתים, אוסטרלים, קנדים, שבדים וגרמנים – שעמיתיהם האזרחים מוחזקים כבני ערובה באירן – צריכים להפעיל לחץ יחדיו. הכוח הוא במספרים. אם המדיניות הנוכחית תימשך ובני הערובה יהיו נושא נפרד מהגרעין, אירן תקבל אימות לכך שהמערב רק מדבר על זכויות אדם והיא לא תשלם על מדיניות בני הערובה שלה. זהו מסר מסוכן שיועבר לאירן ולבעלות בריתה. אני נדהם מכך שהקהילה הבינלאומית עודנה סבורה שהיא יכולה לדבר עם מנהיגיה של מדינה הנוטלת בני ערובה. מבחילה אותה האפשרות שנהיה חלק מעסקה ששוב תותיר מאחור אנשים חפים מפשע. אני לא מאמין שארה"ב רוצה להציל את הסכם הגרעין, אבל אין לה מדיניות מקיפה כלפי אירן למרות 40 שנות התמודדות עם משטר מהפכני שמשחק לפי הכללים של עצמו. לביידן יש הזדמנות להוביל מדיניות מוסרית ברורה בנושא זכויות האדם, יותר מכל אחד מקודמיו בארבעת העשורים האחרונים.