פלישתה של רוסיה לאוקראינה עלולה לסמל תפנית מטרידה: קיצו של עידן שלום עולמי יחסי. למרות שלא תמיד זה נראה כך, מאז שנות ה-1990 היו בעולם פחות מלחמות מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה. מספר המתים במלחמות צנח מאז סיום המלחמה הקרה ב-1991, מלמדים נתוני ניו-יורק טיימס.
אבל העולם השתנה. מאז יצאה מן המלחמה הקרה כמעצמת-העל היחידה, ארה"ב נחלשה, הוכתה במלחמות כושלות בעירק ואפגניסטן, ובמקביל רוסיה וסין התחזקו וכעת ביכולתן לערער על הסדר העולמי. הפלישה לאוקראינה היא הדוגמה הבולטת ביותר לנכונותו של ולדימיר פוטין לאתגר את הסדר העולמי שבהובלת ארה"ב; דוגמה אחרת היא התערבותו במלחמת האזרחים בסוריה. לסין יש אינטרסים משלה: לשלוט בטייוואן ולהגביר את השפעתה במזרח אסיה. הברית הגוברת ביניהן מלמדת שהן מוכנות לשרטט את קווי התחרות הגלובלית. בתגובה, כוחות יבשתיים גדולים כמו האיחוד האירופי בונים מחדש את צבאותיהם.
במשך רוב ההיסטוריה האנושית, המלחמה הייתה הנורמה. במאות ה-18-16 נלחמו המעצמות הגדולות במשך רוב השנים; המאות ה-19 וה-20 הן נלחמו בשתי מלחמות עולם שעלו בחייהם של למעלה מ-100 מיליון בני אדם. אבל לאחר המלחמה הקרה ירד קצב המלחמות ביותר ממחצית, ואלו שהתחוללו היו בהיקף קטן יותר ומספר המתים ירד (גם בשל שיפור בטיפול).
את השלום הזה יצרו מספר גורמים, מסביר הטיימס. לא הייתה תחרות בין מעצמות גדולות, ההרתעה הגרעינית נמשכה, האינטגרציה הכלכלית העולמית גרמה לכך שמדינות רבות היו עלולות להיפגע ממלחמה, האו"ם והאיחוד האירופי יצרו מסגרות ליישוב סכסוכים ולאכיפת כללים אנטי-מלחמתיים. גורם נוסף: להיות מעצמה גדולה שוב לא חייב שאיפה לכיבושים, וארה"ב ראתה בכיבושים משום איום על הסדר העולמי שהקימה והנהיגה. פעולותיה ההתקפיות של ארה"ב עצמה – וייטנאם, פנמה, עירק ועוד – נועדו לשמר את הסדר הזה.
רוסיה וסין מעולם לא אהבו את הרעיון של סדר עולמי בהנהגת ארה"ב. במשך עשרות שנים הן קראו ליצור מערכת בה יהיה להן חלק גדול יותר בענייני העולם. לרוסיה יש שאיפות אימפריאליות במזרח אירופה, והיא רואה את התפשטות נאט"ו לכיוונה כאיום קיומי. סין יצאה נשכרת מבחינה כלכלית מהסדר הליברלי והגלובליזציה, אבל מנהיגיה רוצים לדכא התנגדות פנימית, את הממשלה הדמוקרטית בטייוואן, את המחאות בהונג-קונג את המיעוט המוסלמי האויגורי.
אלו הן מטרות בסיסיות של רוסיה וסין, אך כעת יש להן יותר יכולות לפעול על פיהן. פוטין ביצר את מעמדו וכעת הוא יכול לפעול למודרניזציה של הצבא הרוסי (אם כי המתחולל באוקראינה חושף חולשות ניכרות). הכלכלה הסינית מתקרבת לזו האמריקנית, והיא מרחיבה גם את כוחה הצבאי והשפעתה האיזורית. כל אלו עלולים להגביר את התחרות בין המעצמות – אולי באמצעות גל חדש של מלחמות שלוחים ואולי אפילו בעימות ישיר.
כל שינוי משמעותי בסדר העולמי תלוי בעיקר בסין, שהיא היריבה האמיתית היחידה של ארה"ב. היא עשויה להמשיך ולהשיג את יעדיה באמצעים כלכליים או דיפלומטיים ולא באמצעים צבאיים. היא קראה שוב ושוב לכבד את ריבונותן של מדינות אחרות; יש מקום לספקנות לנוכח האינטרסים שלה בטייוואן ותמיכתה בפלישה הרוסית. אבל אם סין כן מתכוונת לכך, המלחמה באוקראינה יכולה להיות פחות סימן מדאיג לעתיד, ויותר פרפור גסיסה אחרון וקטלני של המלחמה הקרה.