החוכמה המקובלת קובעת, כי ולדימיר פוטין טעה בצורה הרת אסון. הוא חשב שהאוקראינים דוברי הרוסית יקדמו בברכה את כוחותיו. הוא חשב שיפיל בקלות את ממשלתו של ולדימיר זלנסקי. הוא חשב שיפלג את נאט"ו. הוא חשב שכלכלתו חסינה בפני עיצומים. הוא חשב שהסינים יסייעו לו. הוא חשב שיש לו צבא מודרני שימחץ את הכוחות האוקראיניים. כל אלו העלו שאלות על שיפוטו האסטרטגי ומצבו הנפשי. מי, אם בכלל, מייעץ לו? האם איבד קשר עם המציאות? האם הוא בריא נפשית וגופנית? כמה פרשנים השוו את פוטין לעכבר לכוד, המסוכן יותר כאשר איננו במרכז העניינים. הם רוצים לתת לו מוצא מכובד מהנסיבות שיצר לעצמו. מכאן הקריאה הכמעט-כללית שבאה לידי ביטוי בדבריו של ג'ו ביידן: "למען השם, האיש הזה לא יכול להישאר בשלטון". לחוכמה המקובלת יש מעלות רבות – כותב ברט סטיבנס, בעל טור בניו-יורק טיימס. היא משבחת את האסטרטגיה המערבית ומובילה למסקנה שהמוצא הטוב ביותר הוא זה המציל משהו מכבודו של פוטין: עוד טריטוריה אוקראינית, התחייבות של קייב לניטראליות, הסרת חלק מהעיצומים. אבל מה אם היא שגויה? מה אם המערב שוב שיחק לידיו של פוטין? רוסיה פועלת כיום כפי שפעלה מול גרוז'ני במלחמה בצ'צ'ניה בשנות ה-1990: הפצצות והפגזות בלתי פוסקות מן האוויר וממרחק בטוח. כאשר פרשנים מערביים אומרים שפוטין אינו יכול לנצח באוקראינה, הם מתכוונים שאינו יכול לנצח בצורה נקייה. אבל ממתי פוטין משחק בצורה נקייה? בצ'צ'ניה הרוסים השתלטו על השטח, עצרו את מתנגדיהם ורכשו משתפי פעולה. נניח שפוטין מעולם לא התכוון לרכוש את כל אוקראינה, ושמהרגע הראשון יעדו היה אוצרות הגז שבמזרח המדינה (העתודות השניות בגודלן באירופה, אחרי אלו של נורבגיה). חברו זאת לכיבוש חצי-האי קרים (שבים מולו יש שדות אנרגיה גדולים) ולרצונו של פוטין לשלוט ברוב קו החוף האוקראיני, ושאיפותיו מתבהרות. הוא פחות מעוניין בחידוש השליטה על דוברי הרוסית ויותר בהבטחת הדומיננטיות הרוסית בתחום האנרגיה, טוען סטיבנס. שארית אוקראינה תהיה מקרה סעד הסמוך על שולחנו של המערב, ובבוא היום ייבחר לנשיא מישהו דמוי ויקטור אורבן שימשול בשיטות פוטין. אם הניתוח הזה נכון, אזי פוטין איננו הלוזר שמציירים מבקריו. הוא גם מסביר מדוע פוטין פוגע בעיקר באזרחים: לא כדי להקל על הכיבוש הצבאי, אלא כדי ללחוץ על זלנסקי להסכים למה שהוא דרש כל הזמן – ויתורים טריטוריאליים וניטראליות אוקראינית. גם המערב יחפש כל הזדמנות להפחית את המתיחות, במיוחד אם ישתכנע שפוטין הבלתי יציב עלול להשתמש בנשק גרעיני. בתוך רוסיה המלחמה כבר משרתת את מטרותיו הפוליטיות של פוטין, מציין סטיבנס. רבים מאנשי המקצוע ממעמד הביניים – התומכים הבולטים ביותר של מתנגדי משטר כמו אלכסיי נבלני – יצאו לגלות מרצון. שאריות התקשורת החופשית רוסקו, כנראה לתמיד. עשירי האנרגיה החדשים של רוסיה יוכלו לסייע לה להתגבר על העיצומים. ייתכן שהניתוח החילופי הזה הוא שגוי. אבל במלחמה, בפוליטיקה ובחיים מוטב להתייחס ליריבך כשועל מתוחכם ולא כאידיוט משוגע.