במבט מן הצד נראה, כי חיי העושר והנהנתנות במוסקבה לא השתנו מאז הפלישה לאוקראינה, העיצומים והבידוד. אלא שבפועל, העסקים אינם כרגיל בבירת רוסיה. הרחובות שקטים ומצב הרוח עגמומי – מדווח אקונומיסט. הרוסים אינם מדברים בגלוי על המלחמה, אך מנווטים את דרכם במציאות חדשה של חשש וחרדה. הקרמלין לא רשם הצלחות ניכרות באוקראינה; הוא הרבה יותר מצליח בהשגת שליטה כמעט מוחלטת ברוסיה. הוא דיכא את מתנגדיו ופגע במורל שלהם, והפך מדינה פתוחה למדי לרודנות מוחלטת. זהו ההישג הגדול ביותר שלו במלחמה הנוכחית. התעמולה הרשמית מצטטת סקרים לפיה 81% מהרוסים תומכים במלחמה, אך המציאות מורכבת יותר משום שהסקרים משקפים לכל הפחות תערובת של פחד ותעמולה. סוציולוגים עצמאיים טוענים שעד 90% מהרוסים מסרבים להשתתף בסקרים, ועוד 5%-4% סוגרים את הטלפון באמצע הסקר. 21% אומרים שהם חוששים לענות על סקרים, רובם בני 29-21. ליאוניד וולקוב, ראש מטהו של מנהיג האופוזיציה הכלוא אלכסיי נלבני, טוען שהתמיכה האמיתית במלחמה היא 15%-10% בלבד ושההתנגדות לה עומדת על 40%-30%. בית הספר לכלכלה בלונדון מעריך שהתמיכה עומדת על 53%, אך רבים מבין התומכים עושים זאת משום שהתנגדות לממשלה היא מסוכנת וקשה מבחינה פסיכולוגית. ועדיין, מדגיש אקונומיסט, האליטה הרוסית התלכדה בחודשיים האחרונים סביב ולדימיר פוטין. לרוב הרוסים הדבר הקל ביותר הוא להאמין למסרים של הקרמלין, שמטרתו לשכנע את הרוב שלא לעשות דבר. הקו בשבועות האחרונים היה ברור: הכל הולך כמתוכנן. תוכניות הטלוויזיה חוזרות בהתמדה על הנושאים של העליונות הרוסית והאיום המערבי. בראייה המעוותת של הטלוויזיה הממלכתית, הפגזים לא הרסו את מריופול אלא שחררו אותה, ואת הזוועות בעיר בּוּצָ'ה ביימה ממשלת אוקראינה. רוסיה הותקפה בידי המערב; אין שום אזכור מפורש של אבידותיה. חלק מן הרוסים מתנגדים לתעמולה בוטה זו ונעזרים בערוצי חדשות שנותרו פתוחים בתקשורת אינטרנטית – אבל הצרכנים של ערוצים אלו התנגדו ממילא למלחמה. התעמולה והדיכוי הם רחבי היקף. כל מידע אמין על המלחמה מתויג כ"פייק ניוז" והפצתו היא עבירה שהעונש המירבי עליה הוא 15 שנות מאסר. צביעת ציפורניים בצבעי כחול-צהוב עלולה להוביל למאסר. הפחד נוגע בנימים עמוקים ומזכיר את זה של ימי סטאלין. החשש מפני מלשינים מגיע אפילו למעגלי החברים הקרובים. חברים מסתכלים זה על זה סביב שולחן ארוחת הערב ומנסים לנחש למי נתונה נאמנותם. דמיטרי, יזם בשנות ה-30 לחייו, מדבר בביתו בשקט מחשש שמגיש הטלוויזיה הממלכתית המתגורר בקומה שמעליו ישמע את תוכניותיו לעזוב את רוסיה. אפילו בתוך התקשורת הממלכתית ישנם ספקות: זו אינה המלחמה שלנו, אומר עיתונאי בכיר בטלוויזיה, אך היא מעסיקה את כולם מבוקר עד ערב. על-פי כמה מן ההערכות, 200,000 רוסים עזבו את מולדתם מאז פרוץ המלחמה; רבים אחרים נשארים למרות התנגדותם לה. הם רוצים רוסיה שונה מזו שהקרמלין מציג ומחפשים דרכים לשרוד. אנדריי קורילקין, מוציא לאור ומנהל מרכז תרבות פרטי במוסקבה, מארגן קונצרטים של מוזיקה קלאסית המציעה השקפת עולם שונה מזו של הקרמלין. למשל: רסיטל לפסנתר מיצירותיו של המלחין האוקראיני ולנטין סילבסטרוב. המשטרה הפסיקה את האירוע בטענה שקיבלה איום על הנחת פצצה. מול הזוועות המתרחשות באוקראינה, יוזמות כאלו נראות חסרות ערך. אבל כאשר רוסיה דורשת אחידות, כל הפרה שלה מנחיתה עליה מכה, מסיים אקונומיסט.