הנשיא ג'ו ביידן ביקש השבוע באירופה ושיחות על אחדות מילאו את האוויר. מנהיגי G7 החמיאו לעצמם על מהלכיהם בנוגע לאוקראינה, ואותה שביעות רצון הורגשה גם בפסגת נאט"ו. זהו שינוי משמעותי לעומת האווירה רק לפני שנתיים-שלוש – מציינת ד"ר אמה אשפורד מהמכון היוקרתי Atlantic Council במאמר בניו-יורק טיימס. אולם, החודשים האחרונים הדגישו משהו שונה: התלות של אירופה בארה"ב לפתרון בעיותיה הביטחוניות. זה לא חדש, כמובן; זהו המצב מאז תום מלחמת העולם השנייה והוא לא השתנה לאחר נפילת בריה"מ. אבל בעוד גישה זו יכולה לחסוך מן המנהיגים את הצורך לקבל החלטות קשות בטווח הקצר, בסופו של דבר זוהי גישה כושלת – טוענת אשפורד. ארה"ב, השקועה בבעיות פנימיות והממוקדת בסין, לא תוכל לפקח לנצח על אירופה. אל מול רוסיה עוינת ורביזיוניסטית, אירופה חייבת לדאוג לעצמה. לכאורה, זוהי ביקורת שגויה, שכן בחודשים האחרונים נקטה אירופה בשורה של צעדים מהותיים בתחום הביטחון. הדבר בולט במיוחד בגרמניה, שממשלתה התחייבה להשקיע 100 מיליארד אירו בשנים הקרובות. גם איטליה, רומניה ונורבגיה הודיעו על הגדלות משמעותיות של התקציבים. אך יש למדינות אירופה בעיה קשה יותר מאשר ההסתמכות על ארה"ב: בעיה של פעולה משותפת. לכל אחת מ-27 חברות האיחוד יש אינטרסים משלה, מה שמקשה ליצור קו פעולה משותף. זה נכון בתחומים רבים ובמיוחד במדיניות הביטחון. המחלוקת העיקרית היא בשאלה האם חיזוק היכולות הביטחוניות של האיחוד יחליש את נאט"ו. יש המציעים חלוקת עבודה, בין אם בצורה גאוגרפית ובין אם במשימות. אבל היחסים המדויקים בין שני הגופים עודם בבחינת שאלה פתוחה. בצורה עמוקה יותר, קיימים הבדלים משמעותיים בתפיסת הסיכונים. מדינות מרכז אירופה ומזרחה סבורות שרוסיה היא הסכנה המרכזית. גרמניה ומדינות צפון אירופה חוששות מפני טרור. צרפת מתרכזת בטרור ובקיצוניים במושבותיה לשעבר. יוון ואיטליה מוטרדות מבעיות פליטים והביטחון בים התיכון. ניתן היה לחשוב, שהפלישה הרוסית לאוקראינה תוביל להתגברות על בעיות אלו והגעה להבנות שיאפשרו להתקדם. כך אכן נראה בשבועות הראשונים של המלחמה, אך בחודשים שחלפו שבו ועלו המחלוקות. גרמניה, צרפת ואיטליה מדברות על מציאת דרך להסדר שלום באוקראינה; פולין נחושה להמשיך עד שרוסיה תיענש. האיחוד האירופי, הצריך להגיע לקונצנזוס בין חברותיו, מגיב באיטיות ובחוסר החלטיות. בהעדר הסכמה ביבשת, ארה"ב היא שממשיכה להחזיק יחדיו את הביטחון האירופי – קובעת אשפורד. מאז תחילת הפלישה, היחסים הטרנס-אטלנטיים חזרו למתכונת נוחה מבחינת אירופה: ארה"ב מספקת נשק וחיילים, ומאפשרת ליתר חברות נאט"ו להימנע מהתחייבויות משמעותיות או מקבלת החלטות קשות. מדינות מזרח אירופה מקבלות גיבוי, בעוד גרמניה יכולה להוביל את אירופה בלא נטל כלכלי וצבאי כבד מדי. המחלוקות לא נעלמו, אך כל עוד ארה"ב נמצאת ביבשת – המדינות המרכיבות אותה יכולות לאכול את העוגה ולהותיר אותה שלמה. קל להבין מדוע מנהיגי אירופה אינם רוצים להיות מעורבים בקרבות פוליטיים בשעה קשה. קל לחשוב, כאשר 100,000 חיילים אמריקנים מוצבים ביבשת, שערבותה לבטחונה היא בלתי מעורערת. אבל אסור לשכוח את שנותיו של טראמפ, מזהירה אשפורד. עם האיום הגובר באסיה והטלטלה בפוליטיקה האמריקנית, זהו כנראה רק עניין של זמן עד שמציאות זו תשתנה. אם טראמפ יחזור לבית הלבן, הוא עלול לממש את איומו ולהוציא את ארה"ב מנאט"ו. גם עמיתיו הפחות-קיצוניים מציבים סימן שאלה סביב תפקידה של ארה"ב בהגנת אירופה: 11 סנאטורים רפובליקנים הצביעו בחודש מאי נגד הגדלת הסיוע לאוקראינה. בארה"ב גדלה ההסכמה שהאיום המרכזי עליה הוא מכיוון סין. אפילו ממשל שיישאר מחויב לאירופה, עלול להוציא משאבים ממנה כדי להתמודד עם משבר פתאומי בזירה אחרת. מנהיגי אירופה חייבים להתחיל לחשוב על היום בו ארה"ב שוב לא תגן עליהם, מסכמת אשפורד.