במשך שנים פועל טראמפ לפי מה שלימד אותו בשנות ה-1970 רוי קוהן, התובע הפדרלי חסר הרחמים שנודע כעוזרו של הסנאטור ג'ו מק'ארתי. גישה זו כוללת דמוניזציה של חוקרים, איומים על מקורבים לבל יחצו את הקווים, ציור של עצמו כנרדף והצגת כל ביקורת כציד מכשפות פוליטי. היא הייתה ברירת המחדל של טראמפ בחקירת הפרשה הרוסית ובמשפטו בסנאט בפרשת אוקראינה. אך בה בעת, הוא נעזר בייעוץ המשפטי של הבית הלבן – צוות בעל ניסיון והיכרות עם וושינגטון. כעת טראמפ מסתמך על צוות עוזרים אד-הוק, בעלי דרגות שונות של ניסיון ושיקול דעת, ומנסה להשתמש בתמיכה הפוליטית בו הן כמגן והן כחרב כלפי מנהלי החקירות נגדו. אבל גם בעודו מלבה את הזעם נגד התקשורת וביידן, טראמפ פועל במידה מסוימת על אדי הבנזין של נשיאותו שפקעה. הוא טוען לחסינות הדרג המבצע (השייכת כעת לביידן) ושנתן צו גורף להסרת הסיווג מהמסמכים שנטל (אך לא מציג אותו). הטיימס מציין, כי לציבור האמריקני היה קשה להבין את הפרשה הרוסית – אבל פרשת המסמכים פשוטה לגמרי. היא כוללת ארגזי ניירות, מחסנים, מזכרות וחותמות "סודי ביותר" – הרכיבים בהם השתמש טראמפ עצמו נגד הילרי קלינטון והנטר ביידן. בנוסף לכך, החוקרים בודקים האם טראמפ ומקורביו שיבשו את החקירה. ולמרות תוקפנותו כלפי חוץ, בשיחות פרטיות טראמפ מביע דאגה מפני תוצאותיה האפשריות. "הוא מצוי כעת במצב הפגיע ביותר בחייו מבחינה משפטית", אומר אחד הביוגרפים שלו, טים או'בריאן. בקשתו של טראמפ למנות מפקח למסמכים הוצגה במבנה משפטי, אבל נראית יותר כמו הודעה לתקשורת שניסח טראמפ עצמו. היא עמוסה בתלונות בומבסטיות בטענה לחוסר הגינות מצד הממשל ומציגה את טראמפ כ"מועמד המוביל בבירור" בבחירות 2024. מן העבר השני, אנשי משרד המשפטים העומדים בקשר עם עורכי דינו של טראמפ יוצאים מתוך הנחה שאיש מהם לא באמת מדבר בשמו, שכן הוא עלול לשנות את דעתו בכל רגע או אף למנוע מהם מידע.

הטיימס גם מצביע על כשלים נקודתיים מצד טראמפ וצוותו. הם טוענים, ללא כל הוכחה, שהבולשת השתמשה בחקירת המסמכים כדי לחפש במאר-א-לאגו ראיות בנוגע לאירועי 6 בינואר, וכאמור – שביידן עצמו הורה על החקירה כדי להרוס יריב פוליטי. משרד המשפטים מכחיש בתוקף את שתי הטענות. בניסיון לתת תימוכין לטענה בדבר מעורבותו של ביידן, הצביעו אנשיו של טראמפ על אותו מכתב של הארכיון הלאומי מחודש מאי. אבל כל שנאמר בו הוא, שעל בסיס ייעוץ משפטי שקיבל – השיב ביידן לארכיון, שאין בסיס לטענתו של טראמפ כאילו יש לו חסינות. וכאמור, פרסום המכתב היה גול עצמי מרהיב. שניים ממגניו הלהוטים ביותר של טראמפ בנושא המסמכים אינם חלק מצוותו המשפטי: קאש פייטל, לשעבר עובד בבית הלבן ובפנטגון, וג'ון סולומון, המנהל אתר חדשות ימני. השניים מייצגים אותו מול הארכיון הלאומי וטוענים שהוא נתן הוראה קבועה להסרת הסיווג ממסמכים שנטל עימו לקומת המגורים בבית הלבן; הוראה כזו מעולם לא הוצגה. התוצאה של כל אלו היא, שההמשכיות המשפטית קיימת אך ורק בדמותו של טראמפ עצמו ודרישותיו מעורכי דינו לעשות כפי שהוא מורה להם. ייתכן שטראמפ הוא היחיד היודע מה נטל עימו מהבית הלבן. גם המעגל הפנימי שלו הולך ומצטמק, ולעיתים הוא מקבל החלטות בלא ליידע את מי שנותר בו. כך גם אירע כאשר סולומון פרסם את המכתב מהארכיון הלאומי: איש מיועציו של טראמפ לא ידע על כך מראש. רוח הדברים היא בהחלט של טראמפ עצמו.