בעיני מנהיגי סין ורבים מאזרחיה, ארצם מעולם לא הייתה כה נערצת. מאות מיליונים נמלטו מסכנת רעב. רכבותיה שועטות במהירות ובזמן על פני 40,000 ק"מ של מסילות. למרות מחירה הכבד, מדיניות ה"אפס קורונה" הצילה מיליוני בני אדם, לנוכח חולשתה של מערכת הבריאות המקומית. התגרות בסין, על המאגר הגרעיני הגדל שלה, מעולם לא הייתה כה מסוכנת. אולם – מוסיף אקונומיסט – סין גם סופגת ביקורת גוברת והולכת מצד הדמוקרטיות הליברליות. מנהיגיה אינם מוצאים סיבה תמימה לכך; ככלות הכל, המערכת הפוליטית שלהם לא השתנתה וכל דבר ישק על-פי המפלגה הקומוניסטית. האליטה סבורה שמדובר בקשר שמטרתו להפיל אותה, משום שארה"ב אינה מסוגלת להתמודד עם סין. המנהיגים מתוסכלים מכך שהמערב עיוור להישגיה הגדולים של ארצם, ולתחושה זו שותפים רבים מן המשכילים שבעבר העריצו את המערב. דיפלומט מערבי בבייג'ינג אומרים שההתמרמרות הזאת מזכירה לו את הקסנופוביה של יפן בשנות ה-1920 וה-1930, שהובילה למלחמת העולם השנייה באסיה. פקידים סינים מסבירים מדוע לשיטתם הסדר העולמי הנוכחי הוא כה חסר הגינות. התלונות שלהם מחולקות לשתי קבוצות: של עימות ושל שינוי. קבוצת העימות מתחילה בכך שהמנצחים קובעים את הכללים, המערב נהנה מהגמוניה ארוכה מדי וכעת הוא נחשף כמתחסד וצבוע. קבוצה זו מוכנה להשלים עם הכלל של "החזק הוא הצודק", בתנאי שמדובר בסין. דרישות אלו מוצאות אוזן קשבת אצל רבים, כולל שכנותיה של סין להן יש אינטרסים כלכליים מולה. הן הרבה פחות מתקבלות על דעתן של הדמוקרטיות הליברליות. הקבוצה השנייה מחפשת סוג של מיקוח עם המערב. היא רוצה שסין והעולם הדמוקרטי יתמקדו באינטרסים המשותפים ויימנעו מעימותים על ערכים. לזרים יש זכות למתוח ביקורת על סין, שחלק ממהלכיה אכן קשוחים, אך במקום להסתכל עליהם בצורה אובייקטיבית – המערב מגיב בעיצומים, טוענים אנשי הקבוצה. הם גם מזכירים את אלימות הנשק העצומה בארה"ב ואת מחיר הדמים שגבה כיבושה של אפגניסטן; סין אינה חושבת שיש לה זכות להטיל עיצומים על ארה"ב בשל כך. יתרה מזאת: אם היא תהפוך למעצמת-על, היא תיישר קו עם המערב בנושאים כמו האקלים. סין לא תהפוך לבריה"מ-שנייה, משום שהיא חלק בלתי נפרדת מן הכלכלה העולמית. מחנה העימות הוא שוביניסט מכדי שימשוך רבים, סבור אקונומיסט. ההבדל בין תפיסת "קודם כל סין" ובין סדר העולם הבתר-מלחמתי הוא בסיסי. במשך עשרות שנים לאחר 1945 עירבה המנהיגות האמריקנית עקרונות והכלה עם אינטרסים. הפתיחות להגירה אפשרה לזרים להצטרף ל"צוות ארה"ב", מה שהפך את הדומיננטיות האמריקנית ליותר נסבלת. סין של שי ג'ינפינג היא פרויקט אתני-לאומי המסתכל פנימה יותר ויותר. ובנוגע להכלה – תיזכרו בארוחת הערב בה אירחה ב-2014 אנגלה מרקל את שי. היא הזכירה שגרמניה מחויבת מכורח ההיסטוריה שלה להיות נדיבה לשכנותיה הקטנות יותר. שי השיב, שההיסטוריה הסינית מלמדת לקח שונה: כאשר התנהגה יפה, שכנותיה ואויביה ניצלו זאת, כך שאסור לה לשוב לעמדת חולשה. יש בעיה. גם סין של השינוי מערערת את הסדר הקיים, מבוסס העקרונות. בתרחיש הזה, דו-קיום עם סין יחייב מדינות להעדיף את האינטרסים שלהן על פני זכויות הפרט – בדומה למאה ה-19. אבל אם הליבה של הדמוקרטיות הליברליות מתנגדת למיקוח הזה ושמה את הדגש על זכויות אוניברסליות, הרי ששאפתנותה של סין תפלג את העולם.