ממשלות במערב נאבקות עם אינפלציה גואה, צמיחה מואטת ובוחרים המודאגים מפני החורף וחשבונות האנרגיה. אבל ראש ממשלת בריטניה, ליז טראס, הייתה היחידה שהציגה תוכנית כלכלית שזעזעה את השווקים ויצרה ספק בנוגע למעמדה הפוליטי. שלשום (14.10.22) היא נסוגה ופיטרה את שר האוצר, קוואסי קוורטאנג, משום שהציג את תוכנית קיצוץ המיסים, הרחבת ההוצאות וצמצום הרגולציה – תוכנית שהיא ביקשה ממנו. במקומו מינתה טראס את ג'רמי האנט, לשעבר שר החוץ ושר הבריאות - פרגמטיסט בעל ניסיון רב.
טראס גם הציגה לוח זמנים להעלאת מס החברות מ-19% ל-25%, העלאה לה התנגדה עד כה. היה זה שבוע לאחר שביטלה את החלטתו של קווארטנג לבטל את דרגת המס העליונה, 45%. היא גם הבטיחה שההוצאה תגדל בקצב איטי מכפי שהוצע, אם כי ללא פרטים. הדרמה בעיצומה ולא בטוח שהממשלה תשרוד, מציין ניו-יורק טיימס.
ממשלות אחרות יכולות להפיק לקחים, ובראשם הכרזתה יוצאת הדופן של קרן המטבע הבינלאומית: אל תמעיטו בערכם של הבנקים המרכזיים שלכן. כל הממשלות מתחבטות בשאלה כיצד להפחית את פגיעת האינפלציה בשכבות החלשות מבלי להאיץ אותה עוד יותר. המתח בין המדיניות הפיסקלית של ממשלות לבין המדיניות המוניטרית של בנקים מרכזיים אינו חריג, אך כעת אל האחרונים להתמודד עם אינפלציה כמותה לא נראתה מזה עשרות שנים, והאמצעי המרכזי הוא העלאות ריבית חדות.
כל הגדלה של ההוצאה הממשלתית פוגעת במהלך זה, אך תוכניתה של טראס הייתה גדולה מדי ולקויה מדי. היא אומנם הציעה את מה שעושות ממשלות אירופיות רבות – צעדים שיסייעו למשקי הבית להתמודד עם התייקרות האנרגיה. האיחוד האירופי הציע להטיל מס יסף על חברות האנרגיה כדי לממן סיוע זה. אבל טראס הציעה במקביל גם להפחית מיסים, במקום להסביר כיצד תממן את הסיוע בתחום האנרגיה. התוצאה: ירידה בהכנסות הממשלה והגדלת הגרעון הממשלתי.
המצב כיום שונה משמעותית מזה של ההתמודדות עם הקורונה. הבנקים המרכזיים סייעו לממשלות להזרים סכומי עתק למגזר העסקי ולמשקי הבית, תוך הדפסת כסף והגדלה עצומה בחוב הלאומי. אבל כעת עליהם להתמודד עם האינפלציה, והצעדים הדרושים הם הפוכים: להפחית את כמות הכסף ולהאט את הפעילות.
זה מה שעושים הפדרל ריזרב בארה"ב והבנק המרכזי של האיחוד האירופי, להם יש מרחב תמרון גדול יותר מאשר לבנק של אנגליה משום שהדולר והאירו נמצאים בשימוש בינלאומי נרחב בהרבה מאשר הליש"ט ולכן הם חזקים יותר. אך גם ממשלות ארה"ב ומדינות האיחוד האירופי אינן יכולות להוציא כסף ללא הגבלה כדי לסייע בהתמודדות עם התייקרות האנרגיה. עליהן גם להביא בחשבון מה שמתרחש במדינות אחרות.
שבע המדינות העשירות (G7) הן חלק מאותה "שיירה מוניטרית ופיסקלית", מסביר הטיימס. אבל כאשר טראס אימצה קיצוצי מס חדים ודה-רגולציה בנוסח מרגרט תאצ'ר, היא התרחקה יותר מדי משש המדינות האחרות ומן המקובל במערכת הכלכלית. טראס חזרה ל-1979 ובכך נצמדה לצעדים שהתיישנו אל מול נסיבות משתנות. המיסים והרגולציה בבריטניה באותה עת אכן היו גבוהים מדי; זה לא המצב כעת. להפך: הם נמוכים מן הממוצע ב-38 מדינות OECD. היום חשוב יותר להשקיע כספים ציבוריים במחקר ובכישורים.
במובן הזה, תוכניתה של טראס בולטת לרעה לא רק במה שהיה בה, אלא גם במה שנעדר ממנה. מה שבריטניה צריכה כעת הוא תוכניות השקעה בדיגיטציה ובשינויי האקלים בהיקפים של טריליוני דולרים, כפי שאישרו ארה"ב והאיחוד האירופי. המשק לא יצמח בהעדר אסטרטגיה להשקעה בתעשיה, טוען הטיימס. לבריטניה אכן יש חסמים ייחודיים ובראשם הפרישה מהאיחוד האירופי, השקעה אנמית של המגזר העסקי ומו"פ המצוי בפיגור. אבל טראס ירתה לעצמה ברגל.