סין הייתה במשך מאות שנים המדינה המאוכלסת ביותר בעולם, אך בשנה הקרובה הודו תיטול ממנה תואר זה. האו"ם משער שזה יקה ב-14.4.23, כאשר מספר תושביה יגיע ל-1,425,775,850. לתואר עצמו אין ערך של ממש, אך הוא מלמד על גורמים בעלי משמעות – מסביר ברוק אונגר, עורך דיגיטל בכיר באקונומיסט, ב-The World Ahead 2023.
להודו אין מושב קבוע במועצת הביטחון; לסין יש. למרות שהמשק הסיני גדול פי שישה מזה ההודי, השינוי הדמוגרפי יצמצם את הפער. עד 2050 תספק הודו למעלה משישית מן הגידול בכוח העבודה העולמי (בני 64-15). לעומת זאת, האוכלוסייה הסינית צפויה לירידה מתמשכת. מספר הסינים בגיל העבודה הגיע לשיאו לפני עשור. בשנת 2050 הגיל החציוני במדינה יהיה 51 לעומת 39 כיום. סין זקנה יותר תצטרך לעבוד קשה יותר כדי לשמר את המבנה הכלכלי והפוליטי שלה.
שני המדינות נקטו מאה שעברה אמצעים דרקוניים כדי להגביל את הגידול באוכלוסייה. הרעב בשנים 1961-1959 שכנע את השלטונות בבייג'ינג בדבר הצורך לרסן את הגידול. עשור לאחר מכן השיקה המפלגה הקומוניסטית את תוכנית "מאוחר יותר, ארוך יותר, מעט יותר" – להתחתן בגיל מאוחר, להרחיב את הפער בין הילדים ולהוליד פחות. לתוכנית זו הייתה יותר השפעה מאשר מדיניות הילד האחד שהוחלה ב-1980. התוצאה הייתה צניחה בפריון: שישה ילדים לאישה בסוף שנות ה-1960, שלושה בלבד עשור אחד מאוחר יותר.
המאמץ השתלם. הנס הכלכלי של סין נבע בחלקו מהעלייה בחלקו של כוח העבודה באוכלוסייה לעומת ירידה בחלקם של הילדים והזקנים. עם פחות פיות להאכיל, יכלו ההורים להשקיע יותר בילדיהם המועטים. אבל מספר הורים גבוה ממספר הילדים הוא יתרון כאשר הילדים צעירים וחיסרון כאשר ההורים מזדקנים. כאשר סין משלמת את המחיר: פחות עובדים צריכים לתמוך ביותר גמלאים.
נסיונה של הודו להפחית את הילודה היה פחות מוצלח, מציין אונגר. בשנות ה-1950 היא הייתה המדינה הראשונה שהפעילה תוכנית לאומית לתכנון הילודה. מסעות עיקור נרחבים, שנתמכו בידי תורמים מערביים, התרבו ואף בוצעו בכפייה בעת מצב החירום (1977-1975) עליו הכריזה ראש הממשלה, אינדירה גנדי. בניהולו של בנה, סנג'ב גנדי, מי שסירבו לעבור עיקור ספגו ירידה בשכרם; המשטרה חטפה עניים בתחנות רכבת ושלחה אותם לעיקור.
העיקור הכפוי נפסק לאחר נפילתה של גנדי. בדיעבד התברר, כי לא היה בו די כדי להוריד בצורה משמעותית את שיעור הילודה. הפריון בהודו אומנם ירד, אך פחות ובצורה איטית יותר מאשר בסין. כיום הגיל החציוני בהודו הוא 28 והאוכלוסייה העובדת גדלה, וכעת יש לה סיכוי לקצור את פירות הדמוגרפיה שלה. המשק ההודי עלה לאחרונה למקום החמישי בעולם ובעוד שבע שנים בלבד הוא צפוי לתפוס את המקום השלישי. עם זאת, שגשוגה של הודו תלוי בפריון העבודה של צעיריה, שאינה גבוה כמו בסין. פחות ממחצית מההודים הבוגרים מצויים בכוח העבודה, לעומת שני שלישים בסין. סינים בני 25 ומעלה למדו שנה וחצי יותר מעמיתיהם ההודים.
עובדות אלו לא ימנעו מסין לשלם את המחיר על הדמוגרפיה שיצרה, מדגיש אונגר. מדיניות הילד האחד הופסקה ב-2016 והמגבלות על גודל המשפחה הוסרו אשתקד. אבל שיעורי הילודה ממשיכים לרדת. מדיניות ה"אפס קורונה" הפחיתה עוד יותר את הרצון להוליד. הממשלה ניצבת בפני התנגדות לכוונתה להעלות את גיל הפרישה, העומד על 54 והוא מן הנמוכים בעולם. קרן הפנסיה המרכזית עלולה להתרוקן ב-2035. ואולי הכואב ביותר מבחינתה של סין: הפיכתה של הודו למעצמת-על בחצר האחורית שלה.