חופש כלכלי עומד בליבה של ארה"ב לצידו של החופש הפוליטי. אינך חופשי אם אין לך חרות להחליף עבודות או לבחור את מקצועך. אבל מיליוני אמריקנים אינם יכולים לבטא חופש זה במלואו, משום שבחוזי ההעסקה שלהם נכללות תניות אי-תחרות. לינה חאן, יו"ר נציבות הסחר הפדרלית – הגוף העוסק באכיפת חוקי התחרות והגנת הצרכן – טוענת בניו-יורק טיימס: הגיע הזמן לבטל סעיפים אלו. מי שכפוף לתנאים כאלו, אינו יכול לעבוד בחברה מתחרה או להקים כזאת משלו, לרוב בתחום גאוגרפי ובמסגרת זמן מסוימים. אם אינך מוכן לנדוד מאות ק"מ או לוותר על חלק ניכר משכרך ולהתחיל מאפס, סעיף כזה למעשה נועל אותך במשרתך. זוהי הגבלה ברורה על חרות הפרט, אומרת חאן. מחקרים רבים מלמדים שאיסורים כאלה פוגעים בכלכלה ועולים כסף גם למי שכלל אינו צד להם. זמן רב נחשבו תניות אי-תחרות ככאלה החלות על מנהלים בכירים שברשותם סודות עסקיים. אבל בעשורים האחרונים הן התרחבו במידה רבה, וההערכה היא שאחד מכל חמישה עובדים אמריקנים – דהיינו 30 מיליון איש – כפופים להן, כולל עובדים בדרגים הנמוכים ביותר. תיאורטית, תניות אלו מעודדות השקעות ויצירתיות מתוך הנחה שהחברות לא יאבדו סודות יקרי ערך, והעובדים אמורים לקבל פיצוי כספי עליהן. אבל המציאות שונה, כפי שמלמד מה שהתרחש בכמה מדינות שהגבילו תניות אלו. מתברר שהמגבלות מורידות את השכר, אפילו של מי שאינן חלות עליו, משום שאין סיבה להעלות את שכרם של מי שתקועים במשרות שאינם יכולים לעזוב – וממילא אין מי שמתחרה עליהן. רק חלק קטן מהעובדים מקבלים תוספות שכר תמורת האי-תחרות, ולעיתים המעסיקים נוטלים אותן כאשר העובד כבר מועסק ואינו יכול להתמקח. כלכלני נציבות הסחר מעריכים, שתניות אלו מפחיתות את השכר ב-4%-3%, שהם 296-250 מיליארד דולר בשנה. במקביל, הן הופכות את השווקים לפחות תחרותיים, שכן הם גורמים לקיפאון ולא לדינמיות ולמעבר של רעיונות חדשים.