וושינגטון מתכוננת לעוד קרב אדירים בנוגע להעלאה או להשעיה של תקרת החוב הלאומי. שרת האוצר, ג'נט ילן, הזהירה בשבוע שעבר, כי ארה"ב תגיע מחר (19.1.23) לתקרת החוב – 31.4 טריליון דולר. אם התקרה לא תועלה, הוסיפה, היא תוכל למנוע לכל היותר עד תחילת חודש יוני את הסכנה של חדלות פרעון חסרת תקדים, העלולה להכניס את שוק ההון העולמי למשבר. ניו-יורק טיימס מסביר, שארה"ב לווה סכומי עתק באמצעות מכירת איגרות חוב למשקיעים ברחבי העולם, ומשתמשת בתמורה למימון הוצאותיה השוטפות – החל ממשכורות החיילים, דרך תמיכות לנזקקים וכלה בריבית על החובות. כאשר היא מגיעה לתקרת החוב, ניתן לנסות להישאר מתחתיה על-ידי הימנעות מהוצאות מסוימות או מחזור חובות. אבל בסופו של יום, יהיה על ארה"ב ללוות עוד או להימנע מפרעון חובותיה. העלאת החוב היא בסמכות הקונגרס, ברוב רגיל בשני הבתים. אבל הנושא הפך לזירת קרב, כאשר הרפובליקנים מנסים להשתמש בו כדי לכפות על הממשל לקצץ בהוצאותיו. הקרב השנה צפוי להיות חריף במיוחד, לאחר שהרפובליקנים העבירו בבית הנבחרים כללים המקשים להעלות את תקרת החוב ומגבירים את יכולתם לדרוש קיצוצי תקציב. גם הרפובליקנים בסנאט דורשים זיקה בין תקרת החוב לבין "רפורמה מבנית בהוצאות". הנשיא ג'ו ביידן מתנגד לכל זיקה כזאת ובכך מגביר את האפשרות של התנגשות חזיתית. תקרת החוב נוצרה בראשית המאה ה-20, כדי שמשרד האוצר לא יצטרך לבקש את אישורו של הקונגרס (כנדרש בחוקה) לכל נטילת הלוואה. אם בסופו של דבר התקרה לא תועלה, לא תוכל ארה"ב – לראשונה בתולדותיה – לפרוע את חובותיה השוטפים. הדבר יגרום תוהו ובוהו בשוקי העולם, ויחייב את הממשל לבחור אלו תוכניות לא לממן. כאמור, זה עלול לקרות בעוד ארבעה חודשים בלבד, כאשר הממשל לא יוכל להמשיך לתמרן בין ההתחייבויות התקציביות וסוגי החוב השונים. אם וכאשר זה יקרה, לא יהיה לממשל מספיק כסף כדי לשלם תמורת הוצאותיו. איש אינו יודע מה בדיוק תהיה המשמעות, מציין הטיימס, אך כלכלנים ואנשי וול סטריט מזהירים שזהו תסריט הרסני העלול להוביל את העולם כולו למשבר פיננסי. משרד האוצר יוכל לנסות ולקבוע סדרי עדיפות לתשלומים, למשל: לשלם תחילה את הריבית על האג"ח הקיימות. אבל צעד כזה לא נוסה מעולם ויהיה צורך בהחלטה פוליטית בשאלה מי יזכה לעדיפות. במקרה של חדלות פרעון וקריסה בשוק האג"ח, יוכל הפדרל ריזרב להתערב ולרכוש אותן בניסיון להרגיע את הרוחות. במשך שנים העלאת תקרת החוב הייתה מהלך שגרתי. אך כאשר האווירה הפוליטית הפכה למקוטבת יותר ויותר, גברה "ההליכה על-פי תהום" בנושא החוב. במשבר תקרת החוב של 2011 היו שטענו, שהנשיא ברק אובמה מוסמך להעלות אותה בעצמו. הנשיא לשעבר ביל קלינטון אמר, שאם זה היה קורה בכהונתו – הוא היה מפעיל את התיקון ה-14 לחוקה, הקובע שאין להעמיד בספק את החוב הלאומי, מעלה את התקרה ומכריח את בית המשפט לבלום אותו. אובמה ויועציו המשפטיים חלקו על גישה זו ולא השתמשו בה. לאחר פרישתו סיפר אובמה, כי משרד האוצר בחן מספר דרכים יצירתיות ובהן הנפקות מטבע בעריך של טריליון דולר כדי לשלם חלק מהחוב; זה היה רעיון "פסיכי", אמר ב-2017. ילן דחתה גם היא את הרעיון ואמרה שהדרך היחידה היא להעלות את תקרת החוב. לתקרה זו אין חלופה ומכאן חשיבותה. ארה"ב יכולה לקבוע מראש תקרה גבוהה מאוד, אך גם לשם כך יש צורך בהסכמה פוליטית. ילן אמרה שתתמוך בחקיקה שתבטל לחלוטין את התקרה, אך ביידן שלל אפשרות זו.