קשה לחשוב על מדינה גדולה וחשובה ממנה מתעלם הציבור האמריקני כמו אינדונזיה. היא המדינה הרביעית בגודלה בעולם, עם 274 מיליון תושבים שמציבים אותה במקום השלישי בין הדמוקרטיות והמדינה המוסלמית הגדולה ביותר. היא היצרנית מספר אחת של ניקל ועשויה להגיע למקום השני בתפוקת קובלט – שני מחצבים חיוניים בסוללות של רכב חשמלי. היא שולטת על אחד ממעברי המים החשובים העולם – מיצרי מאלאכה המחברים את האוקיינוס ההודי והאוקיינוס האטלנטי, בהם עוברת רוב אספקת האנרגיה לסין.
מקס בות, בעל טור בוושינגטון פוסט, ביקר במדינה במשך שבועיים. הוא נדהם לנוכח הגיוון: את אינדונזיה מאכלסות 1,300 קבוצות אתניות הדוברות 700 שפות ומתגוררות ב-1,000 איים. 90% מתושביה מוסלמים, אך יש בה גם 245 דתות מקומיות והמדינה היא חילונית. רק מעט מאחד את יושבי מחוז אָ'צֶה שבצפון-מערב עם יושבי פפואה המערבית, 5,000 ק"מ דרומית-מזרחית מהם. המאכלים השונים, האלים שונים, המוזיקה שונה, השילוב בין המסורת למודרניות הוא שונה.
אבל איכשהו, עם יוצאי דופן בודדים כמו ההתקוממות במזרח טימור ב-2002, אינדונזיה נותרה מאוחדת מאז קיבלה את עצמאותה מידי הולנד לאחר מלחמת העולם השנייה (תנועה בדלנית בפפואה עדיין מנהלת מלחמה נגד כיבוש צבאי אכזרי). היא אפילו הפכה לדמוקרטיה. בשנת 1998 נאלץ הנשיא סוהרטו לפרוש לאחר שלושה עשורים, בשל המשבר הכלכלי באסיה. אינדונזיה נחשבת ל"חופשית במידה חלקית" בדירוג בינלאומי והשחיתות בה מחמירה, אך היא לא נפלה לידי הצבא כמו מינמאר ותאילנד או לידי פופוליסט דמגוגי כמו הודו.
אינדונזיה לא יצרה נס כלכלי כמו מדינות קטנות יותר באסיה (דוגמת סינגפור), אך צמחה במהירות במשך עשרות שנים. בעשור האחרון הצמיחה שלה מהירה משל כל מדינה אחרת בעלת תוצר של טריליון דולר ומעלה, למעט הודו וסין. היא כבר לא ארץ ענייה: עם תוצר לנפש של 4,332 דולר לשנה, אינדונזיה עונה על הגדרת "מעמד בינוני-גבוה" של הבנק העולמי. השגשוג בולט בבירה ג'קרטה, שהפכה לעיר של גורדי שחקים – מעיד בות. עם זאת, באיזורי הכפר עדיין יש עוני נורא, שאינו דומה לשום דבר הקיים במערב.