"שברת – קנית", קובעת אמרה ידועה בעולם הצרכנות. בשנת 2003 ציטט אותה שר החוץ, קולין פאואל, באוזני הנשיא ג'ורג' בוש הבן בנוגע להחלטת הממשל לפלוש לעירק. בפברואר של אותה שנה סיכן פאואל את המוניטין שלו כאשר טען בעצרת האו"ם, כי בידי ארה"ב הוכחות ברורות לכך שברשותו של סדאם חוסיין יש נשק להשמדה המונית. בשנים הבאות הוא יודה שהיו פגמים רציניים בהליך המודיעין שהוביל למסקנה זו; אחרים טענו שהממשל שיקר ביודעין. ארה"ב שברה את עירק – בזה אין ספק, כותב וושינגטון פוסט במלאת 20 שנה לפלישה. היא הצליחה להפיל את סדאם, אך האסטרטגיה שלה כשלה כליל והפכה לסיוט מבחינת רובם של העירקים. משטר מדכא אכן הופל, אך התקוות הוחלפו בסטטוס-קוו כושל וחסר יציבות, בראשותן של ישויות מגזריות ואליטות מושחתות. הדעה הכללית היא שהמלחמה הייתה טעות קשה, שאת מחירה העיקרי שילמו העירקים בדמות 306,000 אזרחים הרוגים עד שחרור המדינה מידי דאעש ב-2019. אפילו הרפובליקנים הניצים מסכימים כיום, כי ארה"ב לא הייתה צריכה לצאת למלחמה. יש גם הסכמה רחבה על כך שהכישלון הגדול באמת היה אחרי הפלתו של סדאם, כאשר התברר שאין לארה"ב אסטרטגיה של ממש לשלב הבא. היא לא שלחה לעירק מומחי שיקום דוברי ערבית, היא לא האזינה למשאלותיהם של מיליוני עירקים שביקשו להקים ממשלה רב-עדתית; ההיסטוריה הייתה שונה לחלוטין אילו עשתה זאת. בפועל, אפילו רבים ממתנגדיו של סדאם מבכים את מה שאבד עם הפלתו ואת התוהו ובוהו המוחלט והעימותים המדממים אליהם צנחה ארצם עד מהרה. משטרו של סדאם ביצע זוועות איומות נגד כורדים ושיעים, אך עמד בראש זירה של זהות עירקית אותה ריסקו במידה מסוימת הפלישה והאירועים אחריה. העיתונאי הצרפתי פורא אלאני כתב: "דיקטטור צמא דם אחד הוחלף באין-ספור עריצים קטנים"; בגדד ועירק התחלקו למובלעות עדתיות. בשנים האחרונות ניסו עירקים מכל הרקעים ליצור שוב תחושה לאומית, למרות המצב הפוליטי הרעוע. תנועת מחאה בהובלתם של צעירים התנגשה בצורה קשה עם המדינה והמיליציות רבות העוצמה הקשורות אליה; אחת מססמאותיה קראה בפשטות: "אנחנו רוצים מולדת". רבים מאנשיה הם צעירים בני דור חדש, שבקושי הכירו את משטר סדאם. ארה"ב נושאת באחריות חלקית לריקבון במערכת הפוליטית, טוען הפוסט, כי היא החזירה מהגלות אישים שנהנו מתמיכתה במקביל לריסוק מערכת המפלגה האחת של סדאם. את תוצאותיהן המתמשכות של החלטות אלו ניתן לראות במאבקו המתמשך של הפרלמנט לזכות בלגיטימיות ובעלייתו של דאעש מתוך חורבות מפלגת הבעת' של סדאם. אבל בעוד שארה"ב שברה את עירק, היא לא ממש קנתה אותה. העימות מצוי בסוג של שכחה. קיצוניות נשיאותו של דונלד טראמפ גרמה לג'ורג' בוש להפוך לדמות סימפטית וכמעט נוסטלגית. האליטה בוושינגטון מטילה על העירקים חלק ניכר מן האחריות לכשלונות, כאשר ראש הממשלה לשעבר, נורי אל-מליכי, מוצג בתפקיד הנבל הראשי. רק אמריקנים מעטים שמים לב לכך שמאות "קבלנים צבאיים" מארצם ממשיכים למלא תפקיד ביטחוני פעיל בעירק, שנתיים לאחר הנסיגה ממנה. ארה"ב ספגה אבידות קשות בעירק, עם למעלה מ-4,000 חיילים הרוגים ורבים אחרים שחזרו הביתה פצועים בגוף ובנפש. אך הפצעים של העירקים מן השורה עמוקים עוד יותר. הפוסט דיווח השבוע על הנזקים הבריאותיים ארוכי הטווח שגרמו בורות לשריפת אשפה בבסיסים האמריקניים במדינה. הקונגרס הגדיל לאחרונה בצורה ניכרת את הפיצוי ל-200,000 חיילים הסובלים ממחלות בשל חשיפתם לרעלים שיצרו בורות אלו, אך ארה"ב אינה עושה דבר למען העירקים שנפגעו אף הם.