קל להבין כיצד כסף נהרס ב"ריצה אל הבנק" בנוסח המסורתי: הלקוחות רוצים את כספם אך הכספרים אינם מסוגלים לספק אותו. זה לא מה שקורה בעידן הדיגיטלי, מציין אקונומיסט. לקוחותיו של בנק סיליקון ואלי (SVB) לא ביקשו שטרות ומטבעות, אלא ביקשו שהיתרות יועברו בצורה מקוונת ליעד אחר. הפקדונות לא נמחקו אלא כוסו בידי הממשל הפדרלי.
הדבר המוזר הוא, שהיקף הפקדונות בבנקים האמריקניים נמצא בירידה. בשנה האחרונה הוא פחת בחצי טריליון דולר, ירידה של קרוב ל-3%. הדבר גורם לכך שהמערכת הפיננסית שבירה יותר, כי הבנקים צריכים להצטמצם כדי להחזיר את הכסף ללקוחותיהם. לאן הכסף הולך?
התשובה מתחילה בקרנות בשוק הכספים – כלי השקעות מעוטי סיכון המניחים את הכסף באיגרות חוב ממשלתיות וקונצרניות קצרות מועד, ובריבית הגבוהה רק במקצת מזו שנותנים הבנקים. היקף נכסיהן עומד כיום על 5.3 טריליון דולר, לעומת 5.1 טריליון לפני שנה; בשבוע בו קרס SVB הוזרמו אליהן 121 מיליארד דולר.
בפועל, הכסף אינו זורם במישרין לקרנות אלו, משום שהן אינן יכולות לקלוט פקדונות. כסף מזומן העוזב את הבנקים לטובתן, נזקף לזכות חשבונותיהן בבנקים, ומשם הוא משמש לרכישת האג"ח ועובר לחשבונותיהם של הממשל או התאגידים. לכן, העברות אלו אמורות לגרום לכסף לזרום בתוך המערכת הבנקאית, לא לצאת ממנה.
זה מה שאכן קרה, אך כעת יש דרך חדשה בה כספים שמועברים לקרנות אכן יוצאים מן המערכת: תוכנית reverse-repo שהפעיל הפדרל ריזרב בשנת 2013. בהעברת repo רגילה, בנק לווה כספים ממתחריו או מהבנק המרכזי ובתמורה הפקיד בטחונות. reverse-repo עושה את ההפך: בנק צללים, כמו קרנות הכספים, מורה לבנק הנאמן להפקיד כספים ב"פד" בתמורה לניירות ערך. התוכנית נועדה לסייע ל"פד" לצאת משיעורי הריבית המאוד-נמוכים באמצעות קביעת רצפה לעלויות ההלוואות בשוק הבין-בנקאי. מדוע שבנק ילווה לעמיתיו בריבית נמוכה מזו שגובה ה"פד"?