לבעלי ולי הייתה היסטוריה של התמודדות עם קשיים ומציאת הנישואין-המספיק-טובים בצד השני. בתחילת דרכנו היינו שני זרים החולקים בית. בניית הרומנטיקה והשותפות נראתה לעיתים כחציית מדבר. כאשר האהבה פרחה, היא לא הייתה עקבית. לאחר חמש שנים שנינו התחלנו לחוש בקהילה החסידית שלנו כמו בתוך נעל קטנה בשלוש מידות. עזבנו עם שני תינוקות ועברנו לקהילה אורתודוקסית פתוחה יותר.
החופש החדש הרעיל אותי ונטל את החמלה כלפי בעלי, שלא היה ממש בנוי לשינוי מהיר. בעקבות זאת הגיעו עשר שנים בהם נלחמנו כמו חתולי פרא. מה שהשגנו בתחילת הדרך – חיבה, ידידות עמוקה, הבנה מהירה של צרכינו ההדדיים – ירד לטמיון. הייתי עוזבת אותו אלמלא סבלנותו האין-סופית כלפי התזזיתיות שלי, האהבה שנותרה והטיפול.
אבל עשר שנים הן המון זמן להעביר עם מישהו שאת מתעבת, אפילו אם לאחר מכן יהיו 20 שנים מאושרות יותר. ומנין לנו שהאומללות היא זמנית? כיצד נדע שבאמת כדאי לפרק את הנישואין? זהו קו דק, אומרת ג'ולי גוטמן. לא מדובר במצב בו אחד מבני הזוג שונא את האחר, אלא במצב בו הוא אדיש כלפיו – וזה אומר שלא נותרו גחלי אהבה שניתן לשוב ולהצית. לדבריה, רוב כשלי הנישואין נובעים מחוסר הידיעה כיצד ליצור יחסים אוהבים ומתמשכים – וכאן הטיפול נכנס לתמונה.
כלי נוסף העשוי לסייע הוא נישואין-מחדש סמליים. היינו בטיפול, ולאט ובקושי חזרנו לאור היום. חשתי שכדי לשמר את יחסינו לעוד עשור ולזה שאחריו, יכולתי לשוב ולהכיר את בעלי – לא האיש איתו התחתנתי אלא האיש שהוא כעת – וכך לתת מקום לצמיחה מתוך שנות הנישואין הקודמות.
לאחרונה, בבוקר שקט של שבת, כאשר השמש זרחה בחלונות הסלון שלנו, שתינו קפה עם חלה מתוקה. השיחה עברה מבית החלומות שלנו לילדינו בני העשרה לסיפור שקראתי לכמה חדשות מהעבודה שלו. השענתי את ראשו על כתפו ולחשתי: "נכון שזה נחמד?".
אין לי מילים לתאר את האהבה הרכה הפורחת אחרי כל כך הרבה שנות נישואין. אני לא יודעת כיצד זה קרה, אבל אני אסירת תודה. לא רק משום שאני אוהבת ומכבדת את בעלי יותר, לא רק משום שלילדינו יש שני הורים בבית, לא רק משום שגירושין עלולים היו להיות צעד הרסני. אני אסירת תודה משום שמה שלא מחסל את הנישואין, מחשל את האהבה. האם לא כדאי להילחם על כך?