כיצד ייראה כיום סרט על עיתונות? – תהה ג'ים רוטנברג מניו-יורק טיימס. חבורה של בני אדם בדירותיהם, מוקפים בצמחים נבולים ומשתמשים בתוכנת התקשורת Slack? מייק איזיקוף, עיתונאי חוקר באתר יאהו, מסכים: פעם המערכות היו חלל עמוס ברכילות, בדיחות, התרגשות ושלל טיפוסים צבעוניים; כעת הם יושבים בבתיהם מול המחשב; איזו באסה.
מורין דואד, בעלת טור בניו-יורק טיימס, מסכימה עם הפסימיות של עמיתיה. מארק ליבוביץ, כתב באטלנטיק, מעיר שכיום אין סיבה לבקר בחדרי חדשות; הם שוממים, הפגישות נערכות בבית באמצעות זום. סעודת הכתבים של הבית הלבן, שהתקיימה בסוף השבוע, היא הזדמנות טובה להספיד סופית את חדר החדשות האמריקני, מוסיפה דואד.
כתב התרבות האגדי של הטיימס, ארתור גֶלְבּ, תיאר את חדרי החדשות של שנות ה-1940: "תחושה גורפת של ייעוד, להט וחיים. תקתוק מכונות הכתיבה, רעם מכונות הדפוס, צעקות העיתונאים". הייתה גם ארומה מיוחדת של שטיח מחורר מסיגריות, משחקי קובייה, מאהבות שחקניות מרחפות מסביב. כאשר דואד הגיע לטיימס 40 שנה מאוחר יותר, האווירה עדיין הייתה מחשמלת ומלאה בטיפוסים אקסצנטריים, גם אם המחשבים הפכו אותה לשקטה יותר.
דואד החלה את הקריירה שלה כמזכירה במשמרת השעה 21:00 של העיתון וושינגטון סטאר. תפקידה היה להקליד את הידיעות במכונת כתיבה תוצרת רויאל, עם נייר פחם, אשר הוכתבו בטלפון בידי עיתונאים. עורך אחד שלח אותה להביא בירה בסמוך לשעת הסגירה וכמעט פיטר אותה כאשר הביאה לו מילר לייט. עיתונאים היו חמי מזג וריסקו את מכונות הכתיבה או המחשבים על הרצפה. "השיחה והתחרות הפכו את חדרי החדשות למעבדות לרעיונות נהדרים", נזכר דייוויד ישראל, כתב בכיר בוושינגטון סטאר באותה עת.
את המאמר הזה, מציינת דואד, היא כתבה בחדר החדשות הנטוש של הטיימס בוושינגטון. היא עבדה שנתיים מהבית בשל הקורונה והשתוקקה לחזור העירה, כך שתוכל לחפש את הסקופ הבא. אבל בשנה האחרונה היא מצאה שם רק קומץ של אנשים, ועוד ועוד כסאות ריקים. רק מדי פעם מתכנסת קבוצה גדולה יותר לפגישה סביב צלחת של בייגלים.
העבודה מרחוק היא נושא מרכזי במו"מ שמנהל ארגון עובדי הטיימס, הרוצה שחבריו יחויבו להגיע למשרד לא יותר מפעמיים בשבוע השנה ושלוש פעמים בשנה הבאה. ההנהלה מסכימה לשלושה ימים השנה ולשמור לעצמה את הזכות להרחיב את הנוכחות בשנה הבאה.