דממה שררה במוסקבה ביום התקוממות הנפל של יבגני פריגוז'ין (24.6.23). התנועה הייתה דלילה, בודדים נראו ברחובות, אירועים בוטלו, הפארקים נסגרו. המוסקבאים המתינו בבתים, ובמקביל נרשם ביקור עד לכרטיסי טיסה שמחיריהם האמירו באותו יום. הם לא חששו מהנשיא פריגוז'ין אלא מעימותים ברחובות. יותר מהכל, כמו תושבי הערים המרכזיות האחרות ברוסיה, תושבי הבירה חוששים בעיקר מפגיעה בחייהם הנוחים, אשר עלולה להוביל למשטר צבאי ואולי אפילו לגיוס נרחב ולסגירת גבולות. בסופו של יום, המנגנון של ולדימיר פוטין שרד – לפחות בינתיים, מנתח אנדריי קולסניקוב, עמית בכיר במכון קרנגי, במאמר בניו-יורק טיימס. המרד הרשלני וחסר הערך של פריגוז'ין עשה דבר אחד חיוני: הוא חורר את הקמפיין של הקרמלין שמטרתו לשכנע את הרוסים שהכל בסדר – המשק פורח, המלחמה באוקראינה לא תגיע להם, הצבא מתמקד בהשגת ניצחון. פוטין של היום איננו פוטין של השבוע שעבר, טוען קולסניקוב. פריגוז'ין סיפק לרוסים הצצה לעתיד החילופי ונתן לרבים מהם סיבה נוספת לפקפק במנהיגיהם. האם פוטין הוא באמת כל-יכול, דמות צאריסטית כפי שחשבו? זוהי השאלה שהרוסים מן השורה סוף-סוף יתחילו לשאול את עצמם. פריגוז'ין מעולם לא היה מועמד רציני ומשכנע לתפקיד המנהיג הלאומי. האופי הסוריאליסטי של מתקפתו ומידת היציבות הנוכחית של רוסיה, מלמדים על הבלבול בשאלה מה רצה להשיג. פריגוז'ין ופוטין צמחו ממעמקי השיטה הסמכותנית ושניהם מתקשים להציג מטרות וחזון אסטרטגי. האם פריגוז'ין רצה להחליף את מורו ורבו? שאפתני מדי. להעיף את יריבו, שר ההגנה סרגיי שויו? קטן מדי. בכל מקרה, כאשר הגיע למסקנה שפוטין חזק מדי ושספק אם ישיג את מטרותיו, הוא בלם ועזב. עם זאת, המרד נתן לעולם מבט נדיר לשקיעתה האיטית של המדינה הרוסית. מדינה עם מוסדות מתפקדים אינה יכולה לשגשג בעוד היא מנסה להשיג התרחבות צבאית חסרת היגיון העומדת בניגוד לערכים דמוקרטיים ותרבותיים, בראשם קדושת חיי האדם. במהלך המעבר מדמוקרטיה לסמכותנות ומשם לרודנות היברידית, פוטין והאליטה שלו השתלטו על החברה האזרחית ובנו מערכת של דיכוי. זה אינו סימן של עוצמה אלא של יאוש. מיקור החוץ של תפקידי הממשלה, ובראשם העברת תפקידים צבאיים לקבוצת וגנר, הוא הביטוי הבולט ביותר של החולשה. המרד של פריגוז'ין היה מדהים משום שהאיום על מנגנון פוטין בא מבפנים, ובכך חשף את חולשתו. הגולם קם על יוצרו והראה לרוסים שהמערכת יכולה ליצור עתיד שונה – בלי פוטין. הרוסים לא צעדו מאחורי פריגוז'ין, אך נתנו לו קבלת פנים של גיבור כאשר הוציא את כוחותיו מהעיר רוסטוב-שעל-הדון. גם אם אינם מוכנים לוותר על חייהם הבטוחים והיציבים יחסית, רבים מהם מייחלים לשינוי, לתחרות, למילים שונות משל פוטין ועמיתיו. פריגוז'ין ביטא את קולו של הפופוליזם ושלח מסר אנטי-אליטיסטי, למרות שהוא עצמו תוצר של אותה אליטה. חלופה לפוטין צצה לא מהמחנה הליברלי והדמוקרטי, לא ממתנגדי המשטר והחברה האזרחית אותם דיכא באכזריות, אלא מהליבה העמוקה ביותר של משטרו. זו הסיבה שכינה את המרד "דקירה בגב". היה צורך באיש הפנים האולטימטיבי כדי להצביע על הסדקים בשיטה. הם לא יפילו את פוטין כעת, אולי לעולם לא. אבל פוטין מבין שהסדקים והוא עצמו חשופים כעת. עובדה, קובע קולסניקוב: בנאומיו מאז המרד הוא לא הזכיר אפילו פעם אחת את פריגוז'ין – וגם לא את מי שמציב איום אמיתי עליו: אלכסיי נבלני.