לכל אורך תקופת האינפלציה הגבוהה בשנתיים האחרונות, כלכלנים התווכחו על מאין היא באה ומה יש לעשות כדי שהיא תלך. מאז שהבנקים המרכזיים הזניקו את הריבית והאינפלציה צנחה, הוויכוח הזה נראה אקדמי. אבל למעשה, טוען אקונומיסט, הוא חשוב מאוד. האינפלציה יורדת בעיקר משום שמחירי האנרגיה יורדים, מגמה שלא תימשך לנצח. קשה יותר להוריד את ליבת האינפלציה, אפילו אם היא מזערית. לפיכך, נגידי הבנקים המרכזיים המובילים בעולם מזהירים שהמלאכה טרם הושלמה. יו"ר הפדרל ריזרב, ג'רום פאואל, אמר בשבוע שעבר: "יש דרך ארוכה עד להחזרת האינפלציה ל-2%". נגידת הבנק המרכזי האירופי, כריסטין לגראד, הבהירה: "אנחנו יכולים להרפות, אנחנו לא יכולים להכריז על ניצחון". נגיד הבנק המרכזי של אנגליה, אנדרו ביילי, הזהיר שהריבית תישאר גבוהה יותר זמן מכפי שהשווקים מצפים. זה אומר שלא תהיה הפסקת אש במלחמת הכלכלנים. החזית הראשונה היא אידיאולוגית בצורה חלקית: מי אשם בעליית המחירים. תיאוריה יוצאת דופן אך פופולרית מאשימה חברות תאבות בצע. היא צצה לראשונה בארה"ב באמצע 2021, כאשר שולי הרווח של חברות לא-פיננסיות היו גבוהים במיוחד והאינפלציה צברה תאוצה. כעת היא שבה לזירה, בגיבוי קרן המטבע הבינלאומית, האומרת שעליית הרווחים אחראית לכמעט מחצית מן האינפלציה בגוש האירו בשנתיים האחרונות; נראה שגם לגראד תומכת בה. אינפלציית-בצע היא רעיון שובה לב מבחינת אנשי שמאל, הסבורים שמטילים אחריות רבה מדי על העובדים ודרישות השכר שלהם. אבל יהיה זה מוזר לחשוב שחברות הופכות לפתע לתאבות בצע. אינפלציה נגרמת בשל ביקוש העולה על ההיצע, מסביר אקונומיסט – וזה מה שמגדיל את הרווחים, ולא להפך. החזית השנייה נוגעת לגאוגרפיה. האינפלציה בארה"ב הייתה בראשיתה תוצרת בית יותר מאשר בגוש האירו. הדוד סם העניק בזמן הקורונה סיוע בהיקף של 26% מהתוצר, לעומת 15%-8% במשקים הגדולים באירופה. היבשת הישנה ספגה מכה כבדה יותר בתחום האנרגיה לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה. מחקר של קרן המטבע מצא, כי רק 6% מהאינפלציה בגוש האירו נגרמו בשל התחממות יתר מקומית, לעומת 80% בארה"ב. זה אומר שאירופה יכולה להסתדר עם מדיניות פחות מהודקת. גוש האירו הזרים לאחרונה 3% מהתוצר לסבסוד חשבונות האנרגיה, ללא השפעה אינפלציונית, וייתכן שהסובסידיות אפילו סייעו לבלום את האינפלציה. גם הריבית באירופה נמוכה יותר: 4% לעומת 5.5% בארה"ב. למרות כל זאת, הבעיות האינפלציוניות משני צידי האוקיינוס האטלנטי הולכות ונעשות דומות. היא נובעת יותר ויותר ממחירי השירותים המקומיים, ולא ממחיר המזון והאנרגיה – דהיינו מהוצאה מקומית חזקה. גם השכר ממשיך לעלות: בקצב שנתי של 4.5%-4% בארה"ב וב-5% בגוש האירו. מכאן חשיבותה של החזית האחרונה: שוק העבודה. גם אם שולי הרווח יירדו, הבנקים המרכזיים לא יוכלו להשיג לאורך זמן את יעד האינפלציה (2%) בלא איזון טוב יותר בין הביקוש לעובדים לבין ההיצע. בשנה שעברה התווכחו כלכלנים בארה"ב האם הדבר מחייב שיעור אבטלה גבוה יותר. מאז, התאמתה חלקית הגישה שהשיבה בשלילה: מספר המשרות הפנויות ירד, שוק העבודה קרוב לאיזון והאבטלה נותרה בשפל של 3.7%. אולם, מדגיש אקונומיסט, לאחרונה נראה שתהליך זה נבלם. לאחרונה העריף נגיד ה"פד" לשעבר וחתן פרס נובל, בן ברננקי, שלאור היחס בין המשרות הפנויות לבין מספר חסרי התעסוקה – שיעור האבטלה יצטרך לעלות ל-4.3% למשך זמן מה. כלכלנים אחרים צופים עלייה שלה ל-5.5% בשנה הבאה, אל מול ירידה של האינפלציה ל-3% והמשך ירידה איטית מאוד לעבר 2%. לא מדובר בזינוק באבטלה, אך בעבר עליות כאלו הובילו למיתון. ואילו בגוש האירו נראה שהדרך להורדת האינפלציה בלא מיתון ממשי היא קשה עוד יותר. כאן חילוקי הדעות הם המשמעותיים ביותר – והסיכונים הם הגבוהים ביותר.