לפני חמש שנים הסביר שר החוץ הספרדי, ג'וזף בורל, מדוע ארצו עמידה במיוחד בפני סכנות הפופוליזם הימני-קיצוני: "קיבלנו חיסון בדמות מלחמת האזרחים ומשטר פרנקו". כיום, בורל – הדיפלומט הראשי של האיחוד האירופי – עשוי לתהות האם היבשת וארצו זקוקים לחיסון דחף, כותב וושינגטון פוסט. הספרדים הולכים היום (23.7.23) לבחירות מוקדמות, שבהחלט עשויות להחזיר לשלטון את הימין הקיצוני לראשונה מאז עידן פרנקו לפני כמעט יובל. הסקרים מציבים את המפלגה העממית הימנית-ממסדית ביתרון על פני הסוציאליסטים. כדי להקים קואליציה, כנראה יהיה עליה להזדקק לתמיכת Vox האולטרה-לאומנית, למרות שראשיה התחייבו שלעולם לא יישבו איתה. Vox היא סיעה בת כעשור בלבד. היא צצה מהשוליים הסהרוריים של הימין, מתבססת על האתוס של השמרנות הקתולית, מתנגדת נחרצות לבדלנות של הקטלונים והבסקים, עוינת להגירה, מכחישה את שינויי האקלים וזועמת על החוקים המגנים על נשים ולהטב"ים. למרות ההתנגדות המוצהרת שלה, המפלגה העממית שיתפה פעולה עם Vox בכמה ממשלים מקומיים ואיזוריים. כעת יש למפלגה זו 15%-10% תמיכה והיא עשויה לקבוע את הגורל וסדר היום של הממשלה הבאה. האירועים בספרד הם רק הפרק האחרון, גם אם הבולט ביותר, בסיפור האירופי הרחב יותר. מפלגות ימין קיצוני, אשר פעם נחשבו למוקצות מחמת מיאוס, נכנסות בצורה עקבית לזרם המרכזי של היבשת ובמקומות רבים צוברות כוח של ממש. לאומנים בלתי-ליברלים שולטים כיום באיטליה, הונגריה ופולין, ותומכים בממשלות פינלנד ושבדיה. הימין הקיצוני מזנק באוסטריה ובגרמניה; באחרונה מראים סקרים, כי "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD) גוברת על הסוציאל-דמוקרטים והירוקים שבשלטון. אין סיבה אחת לגל הזה, מציין הפוסט. איש מדעי המדינה הגרמני מיכאל ברונינג מדבר על קריסת האמון במוסדות פוליטיים, לצד העגמומיות של רבים בציבור – וכאן הימין הקיצוני מציע מסר פשוט יותר ורגשי יותר מאשר יריביו הממוסדים. ואילו לורנצו מרסילי ופבריזיו טסינרי האיטלקים מדברים על כשלונו של הממסד באיחוד היבשת ובמתן מענה לדאגות הרבות של תושביה, בעוד הימין הקיצוני מציע תחליף בדמות לאומנות אתנית תוקפנית. בכמה מדינות מחליף הימין הקיצוני את הימין-מרכז המסורתי. איטליה היא הדוגמה הבולטת ביותר: ראש הממשלה, ג'יורג'יה מלוני, עומדת בראש מפלגה ששורשיה בתנועה הניאו-פשיסטית של המאה שעברה. הגבולות בין הימין לימין הקיצוני הולכים ומטשטשים – באירופה כמו בארה"ב. מה שברור הוא, שהימין הקיצוני מוצא את עצמו קרוב יותר לכוח והשפעה ברמת היבשת. החזון הבלתי-ליברלי של אירופה שוב אינו פנטזיה של דמגוגים פופוליסטיים המנסים לחקות את ויקטור אורבן ודומיו. "אנחנו נוטים לאידיאליזציה של האיחוד האירופי, כפרויקט פרוגרסיבי אחיד החסין בפני החשיבה הימנית-קיצונית", אומר החוקר הבריטי האנס קונדני. אבל אמונה זו גרמה לפרשנים להיות עיוורים לאפשרויות פוליטיות אחרות, כולל פרויקט אירופי שיהיה מרוכז יותר סביב אתניות איזורית, או זהות אירופית מצומצמת הקשורה לגזע הלבן. מפלגות הימין הקיצוני מפריכות את ההנחה לפיה אין ביכולתן לשתף פעולה במישור הבינלאומי, ובפועל הן עושות זאת בצורה נרחבת, מוסיף קונדני. מרסילי וטסינרי מציינים, כי בניגוד לספקני-אירופה של השנים הקודמות, הימין הקיצוני הנוכחי משתמש למטרותיו באיחוד האירופי, מוסדותיו וכוח המיקוח שלו. והפוסט מסכם: ספרד מקבלת בחודש הבא את נשיאות האיחוד האירופי לחצי שנה. בהחלט ייתכן שממשלה בתמיכת הימין הקיצוני תהיה בעמדה להשפיע מהותית על המדיניות שלו.