ברט ניובורן, פרופסור אמריטוס מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת ניו-יורק, מזכיר את הלכת אלוורז של בית המשפט העליון: שקר בלא כוונה להשיג משהו באמצעותו, מוגן בידי התיקון הראשון לחוקה (חופש הביטוי) ואינו עבירה פלילית. לכן, צדק ג'ק סמית כאשר ייחס לטראמפ עבירה ולפיה הוא שיקר כדי להשיג מטרה בלתי חוקית: כהונה שנייה. התנהגות כזאת – קבע בית המשפט העליון ב-1949 - איננה מוגנת בחופש הביטוי, בדיוק כמו שהוא לא מגן על איומים, לשון הרע, מרמה וכדומה. לכן, סמית ינסה להוכיח שדיבוריו של טראמפ היו בעלי כוונה פלילית כאשר שיקר למחוקקים מדינתיים, לפקידי בחירות במדינות, לתומכיו, לפרקליטים במשרד המשפטים ולמייק פנס – במטרה למנוע מג'ו ביידן את הכהונה בה זכה. מאחר שטראמפ מואשם בין היתר בקשירת קשר להונות את הציבור האמריקני, אין ספק שסמית יטען שהלכת אלוורז איננה חלה. אבל, טוען ניובורן, כדי להרשיע את טראמפ, יהיה על התביעה להכניס 12 מושבעים לתוך ראשו של טראמפ, ושישתכנעו מעבר לספק סביר, כי הוא ידע שהוא משקר בטענתו שניצח בבחירות 2020. אם טראמפ האמין בצדקת טענותיו, לא ניתן להרשיעו בשקרים למטרה פלילית. התביעה ודאי תראה שעשרות אנשים מהימנים אמרו לו שהפסיד, שאין ראיות להונאה נרחבת ושאין לפנס ברירה אלא לאשרר את נצחונו של ביידן. אבל אין ספק שיהיו גם ראיות לכך שבין תומכיו של טראמפ היו מי שהזינו את הנרקיסיזם שלו בסיפורים כוזבים ובתיאוריות משפטיות מפוקפקות: רודי ג'וליאני, סינדי פאואל, ג'פרי קלארק וג'ון איסטמן. טראמפ אולי אפילו יישבע שהאמין שניצח. עם עדויות סותרות כאלה, כיצד אפשר לצפות שהמושבעים יקבעו ששקריו היו מכוונים. התשובה, סבור ניובורן, מצויה בפסק דין נוסף של בית המשפט העליון, משנת 2011: עצימת עיניים מכוונת זהה לידע פלילי. כפי שכתב השופט סמואל אליטו: "סעיפים פליליים רבים דורשים להוכיח שהנאשם פעל ביודעין או מרצון. בתי משפט המיישמים את דוקטרינת עצימת העיניים, קובעים שנאשמים אינם יכולים לחמוק מתחולתם של סעיפים אלו כאשר הם מסתתרים בכוונה מפני הוכחות ברורות לעובדות חיוניות הנובעות בבירור מן הנסיבות". במילים אחרות: אם נאשם מקבל מידע על עובדה שאינה נוחה לו (טראמפ על נצחונו של ביידן) והוא עוצם את עיניו מלראות את ההוכחות הברורות לכך, הרי שהוא אחראי מבחינה פלילית בדיוק כאילו ידע את העובדות. הטיעון הזה אינו מרהיב, אך הוא הזדמנות מעולה להרשיע את טראמפ, מסכם ניובורן.

אנדרו פליישמן, עורך דין בעיר אטלנטה, טוען, כי פרקליטת המחוז פאני ויליס שגתה כאשר הגישה כתב אישום כה נרחב (97 עמודים) נגד לא פחות מ-19 נאשמים. זאת, לעומת כתב האישום הרזה והממוקד שהגיש סמית נגד טראמפ לבדו. כתב האישום של ויליס הוא מסמך פוליטי מצוין, אבל מבחינה משפטית – הוא מעניק לנאשמים הזדמנויות רבות לעכב ולערער, והוא מציב אתגרים חוקתיים. כתב האישום בג'ורג'יה עוסק ברובו בניסיונות מצד טראמפ ויתר הנאשמים לשכנע עובדי מדינה לבצע עבירות כדי להעניק לטראמפ את הניצחון. ויליס תוקפת התנהגות זו בשתי צורות. האחת היא פשוטה וחזקה: צוות טראמפ שיקר וניסה לזייף מסמכים. השנייה היא יוצאת דופן וקשה להוכחה: הנאשמים היו ערים לשבועת האמונים של הנבחרים והפקידים, וניסו לשדל אותם להפר אותה. עבירת שידול מחייבת להוכיח שהנאשם ביקש בכוונה מאדם אחר לבצע עבירה. הנה הבעיה, טוען פליישמן: ראשית, החוקה מעניקה למדינות את קביעת הדרך בה ייבחרו האלקטורים שלהן, ולכן קשה לטעון שבקשותיו של טראמפ הפרו את החוקה. שנית, על הפרקליטות להוכיח שטראמפ ידע שהוא מבקש מהם להפר את שבועתם. טראמפ יכול לטעון ל"טעות במצב דברים". ראשית, הוא הקיף את עצמו בעורכי דין שאמרו לו שאין פסול במעשיו. שנית, ואם לומר זאת בעדינות, טראמפ ידוע בבורותו ויהיה קשה להוכיח שהוא ידע מה אומרת החוקה או שהם בכלל נשבעים. גם פליישמן מתייחס להלכת אלוורז וסבור שבאמצעותה ניתן היה להעמיד לדין את טראמפ גם בג'ורג'יה בלי הבעיות החוקתיות שמעורר כתב האישום שהגישה ויליס. רודי ג'וליאני אמר לבית המחוקקים בג'ורג'יה, כי פקידי בחירות העבירו ביניהם חבילות של הרואין ושאלפי מתים "הצביעו במדינה", אך הוא לא יכול לטעון להגנת חופש הביטוי, כי היו אלו שקרים בוטים. בדומה לכך, האישום בזיוף מצריך רק להוכיח את תוכנית האלקטורים המזויפים, ולא משנה האם המעורבים חשבו שהם פועלים כחוק. לכן, טוען פליישמן, הייתה זו החלטה מוזרה להציג למושבעים אישומים חלשים ושנויים במחלוקת, במקום להתמקד באלו שקשה לצאת נגדם ואשר קל להוכיח אותם, וכך לחסוך שבועות ארוכים של ההליך. האישום בסעיף ה-RICO (חברות בארגון פשיעה) ידרוש ממילא עשרות עדים והוראות מורכבות של בית המשפט, כך שהוספת סעיף הפרת השבועה נראה כמתכון לבלבול ועיכוב. עצם ריבוי הנאשמים מסבך את הדברים, שכן כל אחד מהם יכול להגיש בקשות משלו ואף ייתכנו החלטות סותרות או כאלה שישפיעו על עניינם של האחרים. ומי שחושב שחלקם יעברו צד ויעידו נגד טראמפ, מתעלם מן העובדה שהסיכון של רובם אינו משמעותי. אין עונשי מאסר מינימליים בסעיפים המיוחסים להם, אין להם עבר פלילי ובהחלט ייתכן שבמקרה הגרוע ביותר הם יידונו למאסר על תנאי – ואולי אפילו לא יהיה להם רישום פלילי. פליישמן עדיין משוכנע, כי ויליס תצליח להרשיע את טראמפ בכמה מן האישומים נגדו. אבל יש תריסר דרכים בהן ההליך עלול לסטות ממסלולו, ובהחלט ייתכן שההיסטוריה תזכור את השנתיים שנדרשו להגשת כתב האישום, כפספוס של הזדמנות להציג תיק פשוט יותר.