בשנת 1981 ביקש ג'ורג' שטיינר מקוראי ספרו "הובלתו של א"ה לסן כריסטובל" לדמיין את מה שלא ניתן לדמיין. ב-1980 לוכד המוסד בג'ונגל בדרום אמריקה את אדולף היטלר. האסיר פורס את חזונו לעתיד האנושות: "בעולם המענה אסירים והמנצל את הארץ והחיות, 'ההוא מהגיהנום' הוא זן נכחד". אבל, הוא מוסיף, יום אחד בני מינו יחזרו ו"אחרים ישתוו ואף יעלו על פשעיהם". קשה לפספס את המשמעות העכשווית של הדברים – כותב אנטון יאגר, מומחה באוניברסיטת אוקספורד לענייני הימין הקיצוני, במאמר בניו-יורק טיימס. הימין הקיצוני שוב צועד; המגמה היא עולמית, מניו-דלהי ועד וושינגטון, אבל אירופה בולטת במיוחד. הונגריה ופולין נשלטות מזה מספר שנים בידי הימין הקיצוני; פינלנד ואיטליה הצטרפו אליהן; בבלגיה, צרפת ושבדיה הוא מתקרב לשלטון. הימין הקיצוני התקדם במשך שנים באירופה, אך הקורונה והמלחמה באוקראינה חוללו שינוי משמעותי. כעת הוא לא רק מציע מועמדים או מעצב את דעת הקהל, אלא נתפס כשותף לגיטימי לשלטון. אחרי דונלד טראמפ, הברקזיט, מארי לה-פן ואלטרנטיבה לגרמניה – רבים ביקשו להסביר את התופעה כפופוליזם. אבל ההסבר מורכב יותר, סבור יאגר. מנהיגי הימין הקיצוני הם מייצגים אותנטיים של מי שנשכחו, גם אם להם עצמם יש רקע אליטיסטי. מאז חתימת אמנת מאסטריכט ב-1991, מנהיגי אירופה התמקדו יותר ויותר באינטרסים של המגזר העסקי על חשבון האזרחים. הם נמנעו מהבטחות גדולות שיפגעו במדיניות תומכת השווקים שלהם, והיו צריכים למצוא דרכים אחרות לשמור על שליטתם. כאן הימין הקיצוני נעשה מועיל: הצגתו כאיום גרמה להם להיראות כרע במיעוטו. כל עוד כוחם לא נפגע, לא הפריע לפוליטיקאים כיצד השכל הישר – במיוחד בנוגע להגירה ולרווחה – זולג ימינה. בגדול זה עבד. במשך קרוב לשלושה עשורים, מפלגות הזרם המרכזי ברחבת היבשת שמרו על כוחן בלא אופוזיציה של ממש. אבל חוסר השוויון גדל, כלכלות כשלו והשירותים הציבוריים החלו להתפורר. על-רקע זה הצליח הימין הקיצוני להציג את עצמו כמי שמציב את האתגר האמין היחיד למערכת. לאחר שצבר תמיכה על הקווים, זמנו הגיע. יאגר מדגיש, כי ההשוואה המתבקשת לשנות ה-1930 איננה מדויקת. הפשיסטים עלו לשלטון בתקופה של עימות חברתי חריף וכאשר תנועות העובדים ניסו לחולל הפיכות. זה איננו המצב כיום, כאשר העובדים נחלשו משמעותית בשל ירידת התיעוש ושוקי העבודה המשוחררים. הפשיסטים פרחו באמצעות אלימות; הימין הקיצוני הנוכחי פורח על גיוס המונים, כמו שניכר מתוצאות הבחירות באיטליה, צרפת ופולין. יש עוד הבדל משמעותי. היטלר ובניטו מוסוליני הבטיחו לאליטות של גרמניה ואיטליה את מה שישתווה לאימפריות של בריטניה וצרפת. לימין הקיצוני של היום יש השקפת עולם שונה: לא להתפשט החוצה אלא להגן על אירופה מפני שאר העולם. הם הלשימו עם העובדה שלא ניתן לסגור לחלוטין את אירופה ומסתפקים בחסימת ההמונים המתדפקים על דלתותיה. גישתו הבינלאומית של הימין הקיצוני מאופיינת בשאיפות נמוכות. במשך עשרות שנים הוא קרא לצאת מן האיחוד האירופי, אך לא עוד: מנהיגיו ממשיכים להתנגד לחוקי ההגירה של האיחוד, אך מדברים פחות על הסתמכות מדיניותיהם על כספי האיחוד. ואילו האיחוד מצידו תלוי יותר ויותר בארה"ב מבחינה גיאו-פוליטית והתעשיה שלו מפסידה בתחרות מול סין. היטלר ניסה לפרק את סדר העולם האנגלו-אמריקני ולהגיע להשפעה עולמית; הסמכותנים החדשים שמחים למצוא את הפינה שלהם בסדר הקיים. המטרה היא לנצל את השקיעה, לא למנוע אותה – מגדיר יאגר. בעולם ההורס את כדור-הארץ ואת החיות, כפי שצפה היטלר של שטיינר, נראה שהטיפוס מהגיהנום אכן חזר. אבל הוא לא חזר בהסוואה שהיינו מצפים לה, אלא מציג סכנות חדשות לגמרי, מסכם יאגר.