"מצבו הנפשי של רוצח לא מצדיק הפחתת עונשו"

ביום ה-21.11.2004 לפנות בוקר קטל המערער את גרושתו, סאחרה ארשיד, לאחר שנעץ בגופה במקומות שונים סכין בעלת להב באורך של 14 ס"מ, לא פחות משבע-עשרה פעמים. המערער היה נשוי למנוחה במשך כעשרים שנים ומנישואים אלה נולדו שלושת ילדיהם. במהלך תקופת נישואיהם נהג המערער אלימות מילולית ופיסית כלפי המנוחה וביוני 2004 התגרשו בני הזוג. לאחר הגירושים המשיכה המנוחה להתגורר בביתם שבדיר חנא ואילו המערער עבר להתגורר בחדר המצוי בחצר האחורית של הבית אך בין בני הזוג נתגלעו מחלוקות בעניין חלוקת הרכוש. ביום 20.11.2004, סמוך לחצות, לאחר שהמערער נכנס לבית המנוחה ושמע אותה משוחחת בטלפון הנייד עם גבר כלשהו הוא חזר לחדרו אך שב למקום כשעתיים וחצי מאוחר יותר ולאחר שהצטייד בסכין אותה נטל מן המטבח, נכנס לחדר השינה של המנוחה ונעל את הדלת. המערער העיר את המנוחה משנתה בעודו אוחז בסכין ולאחר דין ודברים שהתפתח ביניהם, נעץ את הסכין בפניה, בצווארה ובידיה שבע-עשרה פעמים ואז קפץ מן החלון. ילדיהם של בני הזוג התעוררו משנתם למשמע צעקותיה של אימם אך לא הצליחו לפתוח את דלת חדרה. את דלת החדר פתחה לבסוף המנוחה אך מיד לאחר מכן התמוטטה לעיני ילדיה בפתח המטבח ומתה סמוך לאחר מכן כתוצאה מאיבוד דם. בגין מעשים אלה הועמד המערער לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה באשמת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) ו-301 לחוק העונשין, תשל"ז-1979. המערער לא כפר בכך שבא אל חדרה של המנוחה ודקר אותה בסכין לאחר שקודם לכן שמע אותה מדברת בטלפון עם גבר זר, אך הוא העלה להגנתו שתי טענות מרכזיות. ראשית טען המערער כי הוא אינו נושא באחריות פלילית משום שביצע את המעשה בהשפעת מחלת הסכיזופרניה שממנה הוא סובל ובהסתמכו לעניין זה על הסייג הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין. שנית ולחלופין טען המערער כי פעל מתוך הגנה עצמית בדוקרו את המנוחה משום שהיא תפסה את הסכין בה אחז ודקרה אותו בידו וכן מנעה ממנו לברוח דרך החלון. בהכרעת הדין דחה בית משפט קמא את טענת המערער בדבר התקיימות הסייג של אי שפיות הדעת במקרה דנן. בית המשפט ביסס את מסקנתו זו על חוות דעת רפואיות שהוצגו בפניו מאת ד"ר מירז וד"ר מסאלחה וקבע כי המערער אכן אובחן בעבר כחולה במחלת הסכיזופרניה אך בעת ביצוע המעשה היתה המחלה ברמיסיה והמערער לא פעל תחת השפעת מצב פסיכוטי. עוד קבע בית המשפט כי יכולתו של המערער להבין את מעשיו ולשלוט בהתנהגותו לא הוגבלה כלל. בית משפט קמא הוסיף ודחה את טענת המערער כי פעל מתוך הגנה עצמית בקובעו כי נוכח כמות הדקירות ומיקומן וכן נוכח המניע למעשה לא עלה בידי המערער לעורר ולו ספק סביר שמא ביצע את המעשה מתוך הגנה עצמית. משכך הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה. לאחר שהורשע בעבירת הרצח שב המערער בשלב הטיעונים לעונש וביקש להסתמך על מצבו הנפשי לביסוס הטענה כי יש להסתפק לגביו בענישה מופחתת ואין לגזור עליו מאסר עולם כעונש חובה. המערער נסמך בהקשר זה על הוראת סעיף 300א(א) לחוק העונשין וטען כי בשל מחלת הנפש ממנה הוא סובל הוגבלה במידה ניכרת יכולתו להבין את אשר עשה או להימנע מעשיית המעשה. בעקבות טענה זו הציגה התביעה באותו שלב חוות דעת משלימה מטעם ד"ר מירז לעניין הענישה המופחתת, אשר שללה קיומו של קשר סיבתי בין הבעיות הנפשיות שמהן סובל המערער ובין המעשה שביצע ואילו ד"ר מילר מטעם המערער חיווה דעתו מנגד כי קיים קשר סיבתי כאמור. בית המשפט המחוזי אימץ את חוות דעתו של ד"ר מירז לעניין זה. בית המשפט הוסיף וקבע בגזר-הדין כי מן הראיות שהיוו בסיס להכרעת הדין עולה שהמערער פעל באופן רציונאלי, כי היה לו מניע וכי הוא תכנן את ביצוע הרצח בקור רוח כפי שאף מעידים דבריו הסדורים וברורים לאחר ביצועו. מן הראיות עולה, כך נקבע, כי המערער ביצע את המעשה תוך "שליטה ומחשבה בהירה ומתוכננת". אשר על כן דחה בית משפט קמא את טענת המערער כי מן הראוי להסתפק בעניינו בענישה מופחתת על פי סעיף 300א לחוק העונשין וגזר עליו מאסר עולם. למעלה מן הדרוש הוסיף בית המשפט וקבע כי אפילו היה המערער מוכיח שהמעשה שביצע הושפע ממצבו הנפשי לא היה מקום להפחית בעונשו בנסיבות המקרה דנן, בציינו כי הפחתת העונש על פי סעיף 300א לחוק העונשין שמורה למקרים יוצאי דופן בהם מחייבת תחושת הצדק שלא לגזור מאסר עולם, מה שאין כן בענייננו נוכח העובדה שהמערער הונע על ידי תוקפנות, אלימות ואי-כיבוד האוטונומיה של גרושתו לנהל את חייה כראות עיניה.

המערער אינו קובל על הכרעת הדין המרשיעה וערעורו מופנה כנגד גזר-הדין בלבד. לטענתו התעלם בית משפט קמא מנסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות והמיוחדות וממצבו הרפואי והנפשי אשר בהתקיימם מן הראוי היה להפחית בעונשו לפי הוראות סעיף 300א לחוק העונשין. המערער עומד בהקשר זה על כך שהוא אושפז מספר פעמים בשל מצבו הנפשי ועל כך שבעבר (בשנת 2002) כאשר המשיבה ביקשה להעמידו לדין בגין תקיפת אשתו המנוחה הוא אובחן כמי שסובל מסכיזופרניה פרנואידית ונמצא כי אינו כשיר לעמוד לדין. עוד טוען המערער כי בשנת 2003 הוא שוחרר מאשפוז בבית החולים והומלץ לו להמשיך בטיפול תרופתי, אך במהלך שנת 2004 הפסיק את נטילת התרופות והדבר השפיע עליו לרעה, כעדות בתו התומכת בגרסתו בעניין זה. כמו כן טוען המערער שהוא הביא עימו את הסכין לבית המנוחה על מנת להגן על עצמו מפני בני משפחתה, מהם חשש, ולא כיוון שתכנן לרצוח אותה. לכן, לשיטתו, לא ניתן ללמוד מעצם הבאת הסכין על כך שקיבל באופן מודע החלטה לרצוח ואף לאחר שדקר אותה (כאשר ניסה להתגונן מפניה) הוא לא הבין כלל שגרם למותה. המדינה מצידה טוענת כי לא מתקיימים התנאים בהם רשאי בית המשפט להפחית מעונשו של מי שהורשע ברצח. לטענתה גם המומחים מטעם המערער הסכימו כי במועד ביצוע הרצח היתה נסיגה במחלת הנפש ממנה הוא סובל וצדק על כן בית משפט קמא בקובעו כי המערער לא ביצע את הרצח בשל אותה מחלה וכתוצאה ממנה. עוד טוענת המדינה כי בית משפט קמא צפה בקלטות בהן תועדה חקירתו של המערער סמוך לביצוע הרצח והתרשם כי תשובותיו סדורות ומדוייקות בלא ביטוי למחלת נפש ובהתרשמות זו אין מקום להתערב. כן מצביעה המדינה על כך שהפסיכיאטר שבדק את המערער בחדר המיון סמוך לאירוע התרשם כי המערער לא פעל תחת מצב פסיכוטי ויש ליתן לכך משקל נכבד. המדינה גורסת כי חוות דעתו של המומחה מטעם המערער לא נתבססה על חומר עדכני. המדינה מוסיפה ומצביעה על כך שלמערער היה מניע ברור לרצוח את המנוחה נוכח הסכסוך שהיה ביניהם על רקע גירושיהם ובעקבות ניסיונותיו החוזרים ונשנים שלא צלחו להתפייס עימה ומעשיו לא נבעו מבעיה נפשית או ממציאות דמיונית. לבסוף טוענת המשיבה כי צדק בית משפט קמא בקובעו שאפילו היו תנאי סעיף 300א(א) לחוק העונשין מתקיימים אין זה המקרה המצדיק הפחתה בעונש.

• ענישה מופחתת בגין מצב נפשי - סעיף 300א לחוק העונשין מאפשר ענישה מופחתת בגין מצב נפשי במקרים נדירים בלבד בהם "גם אם אין מנוס מלהטביע על מצחו של העבריין את אות 'הרוצח',... עלולה גזירתו של מאסר עולם על נאשם מסוג זה לטעת בלב תחושה של אי צדק מסויים". סעיף 300א לחוק העונשין מבקש לאזן בין הצורך להטיל עונש מרבי על כל מי המורשע בעבירת הרצח ופוגע בערך קדושת החיים, שהינו ערך מוגן עליון על-פי תפיסתנו החברתית, ובין מצבים חריגים של הפרעה נפשית חמורה, ליקוי בכושר שכלי, מצוקה נפשית קשה עקב התעללות חמורה ומתמשכת וכן מצבים בהם חרג הנאשם במידה מועטה בלבד מתחום הסבירות הנדרשת לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח, המצדיקים ענישה מופחתת ככל שהם קשורים בקשר סיבתי למעשה הרצח. בית המשפט מסור בעניין זה שיקול דעת רחב ועליו להשתכנע כי נסיבות המקרה אכן מצדיקות הפחתה בעונש. כמו-כן מסור לבית המשפט שיקול דעת לגבי מידת ההפחתה ההולמת.

• התנאים להפעלתו של סעיף 300א: - (א) הנאשם סובל מ"הפרעה נפשית חמורה" או מ"ליקוי בכושרו השכלי"; (ב) בשעת המעשה הוגבלה במידה ניכרת יכולתו של הנאשם במישור השכלי להבין את אשר הוא עושה (מבחינה קוגניטיבית) או את הפסול הטמון במעשהו (מבחינה מוסרית) או לחלופין הוגבלה במידה ניכרת יכולתו במישור הרצוני להימנע מלנהוג כפי שנהג; (ג) מתקיים קשר סיבתי בין ההפרעה הנפשית או הליקוי השכלי לבין ההגבלה הניכרת ביכולתו של הנאשם להבין את מהות המעשה או להימנע ממנו כאמור.

• פרשנות תנאים אלו בידי הפסיקה - תנאים אלה, וכמוהם גם התנאים האחרים הקבועים בסעיף 300א, פורשו בפסיקה באמות מידה מחמירות. כך למשל נפסק כי ההגבלה הניכרת ביכולתו של הנאשם להבין את מהות המעשה או להימנע ממנו, כדרישת סעיף 300א(א) לחוק היא הגבלה "הניצבת מרחק פסע בלבד מחוסר יכולת של ממש", המקימה סייג לאחריות הפלילית על-פי סעיף 34ח לחוק העונשין. זאת ועוד, בשונה מן הסייגים לאחריות פלילית לגביהם די בהעלאת ספק סביר בדבר התקיימות התנאים הנדרשים לתחולת הסייג, על הטוען לתחולתו של סעיף 300א לחוק העונשין מוטל הנטל להוכיח את התנאים הקבועים בו ברמת שכנוע של מאזן ההסתברויות.

• האם יש להפעיל את סעיף 300א במקרהו של המערער? - דומה כי המערער אכן סובל מ"הפרעה נפשית חמורה" כדרישת התנאי הראשון הקבוע בסעיף 300א(א) לחוק העונשין. אלא שבכך לא סגי וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא עלה בידי המערער להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי התקיימו במקרה דנן שני התנאים המצטברים הנוספים הקבועים בסעיף 300א(א) דהיינו: כי בשעת ביצוע הרצח הוגבלה במידה ניכרת יכולתו להבין את אשר הוא עושה או את הפסול הטמון במעשהו או שהוגבלה במידה ניכרת יכולתו להימנע מביצוע המעשה וכן כי התקיים קשר סיבתי בין מחלת הנפש ממנה הוא סובל ובין הגבלה הניכרת על יכולתו להבין את המעשה או את הפסול שבו או להימנע ממנו, כאמור.

• ביקורת על חוות דעתו של ד"ר מילר מטעם המערער - חוות דעת זו אשר קבעה כי המערער היה על גבולו של מצב בו לא היה יכול להימנע מן המעשה, אינה יכולה לעמוד הן משום שנערכה באיחור של שנתיים (וזאת להבדיל מחוות דעת אשר נערכה בזמן אמת), והן משום שלא הושתתה על חומר החקירה. חסר מהותי זה בתשתית הנתונים ששימשה את ד"ר מילר עומד ללא ספק בעוכרי חוות דעתו וכבר נפסק כי "על דרך הכלל, על-מנת שחוות דעת מקצועית העוסקת בשאלת תחולתו של סעיף 300א לחוק תהיה שלמה ראוי שעורכיה יעיינו בחומר החקירה, בעדויות העדים בפני בית המשפט ובממצאי הכרעת הדין".

• לעניין הפעלת סעיף 300א לחוק העונשין אין להסתמך על חוות הדעת לבדן, אלא על מכלול חומר החקירה - ההלכה הפסוקה קובעת כי אין לסמוך את הקביעה בדבר מצבו הגופני או הנפשי של אדם בעת ביצוע העבירה על חוות דעת רפואיות בלבד ויש להידרש בהקשר זה ל"מכלול הראייתי המונח לפני בית המשפט היושב לדין". בענייננו ציין בית משפט קמא בהקשר זה כי למערער היה מניע ברור לרצוח את אשתו על-רקע הסכסוך ביניהם לעניין חלוקת הרכוש וכן על-רקע התסכול שחווה בשל כך שהמנוחה סירבה להתפייס עימו, בייחוד לאחר ששמע אותה בליל הרצח משוחחת עם גבר אחר בטלפון. עוד עמד בית המשפט בצדק על העובדה כי המערער המתין למעלה משעתיים עד שנטל סכין מן המטבח ופנה לדקור את המנוחה כשהוא נועל את דלת החדר. מכך למד בית המשפט כי מעשיו של המערער התאפיינו בקור רוח ובתכנון ולא באובדן שליטה. אך גם אם נקבל את הטענה כי המערער פעל מתוך פרץ קנאה או בהתקף זעם, אין בכך בלבד כדי לקיים את התנאים הקבועים בסעיף 300א(א) לחוק העונשין המכוונים כפי שכבר בואר למצבים חריגים ויוצאי דופן. לבסוף, העובדה שלאחר הרצח ענה המערער לחוקריו באופן סדור וברור מחזקת אף היא את מסקנותיו וקביעותיו של בית משפט קמא לפיהן לא הוכח במקרה דנן כי בשעת המעשה הוגבלה במידה ניכרת יכולתו של המערער להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשייתו. ממילא לא הוכח קשר סיבתי בין מחלת הנפש ממנה הוא סובל ובין אותה הגבלה.

הערעור נדחה, העונש לא יופחת

- בפני השופטים אשר גרוניס, עדנה ארבל ואסתר חיות - בשם המערער: עו"ד מחמוד אבו רייא - בשם המדינה: עו"ד דפנה פינקלשטיין