|
התובעת, בלה וינשטוק, הגישה תביעת לשון הרע נגד מספר כלי תקשורת מרכזיים בישראל, בגין סדרת ידיעות שפורסמו בעניינה בתקופה שבין 1.5.97-19.6.97, אשר סיקרו את פרשת מעצרה ומשפטה בלונדון בחודש מאי 1997. יש לציין כי בסופו של יום תיק החקירה כנגד וינשטוק נסגר, והיא זכתה בהחזר הוצאות מן הרשויות באנגליה, בשל פתיחת הליכי הסרק. עצם החזר ההוצאות כשלעצמו, שהוא הליך נדיר, מלמד על תפיסת הרשויות באנגליה ולפיה לא היה מקום לפתוח בהליכים מלכתחילה. ביום 14.5.08 ניתן פסק דין חלקי בעניין אחריות הנתבעים בתביעה זו. בפסק הדין, נדחתה תביעתה של התובעת ביחס לנתבעים ידיעות אחרונות, גלובס, ערוץ 1 וערוץ 2. ביחס לנתבעים מעריב, עיתון הארץ ועיתון ירושלים, נדחו טענותיה של התובעת ביחס לחלק מן הפרסומים, אולם נמצא כי ביחס לאחדים מהפרסומים, חייבים שלושת הנתבעים בפרסום לשון הרע. השופטת ברון דנה בשאלת הנזק שנגרם לתובעת בגין הפרסומים בעניינם נמצאו שלושת הנתבעים חייבים, והפיצוי בגינם. בפסק הדין, נמצאו עיתון הארץ ואנשיו אחראים בלשון הרע בגין פרסום הידיעות מיום 1.5.97 ו-2.5.97, בשל פרסום הביטוי "הונאת בנקים ולקוחות", המופיע בהן. ביחס ליתר תוכנן של הידיעות האמורות, כמו גם ביחס לידיעה נוספת בגינה תבעה התובעת, מיום 4.5.97, נמצא עיתון הארץ פטור מאחריות. עיתון מעריב ואנשיו, נמצאו אחראים בלשון הרע בגין פרסום ידיעתו של הכתב יוסי לוי מיום 4.5.97, בשל ההתייחסות להגשת תלונה נגד אחד מקרובי משפחתה של התובעת על ידה. ביחס ליתר תוכנה של ידיעה זו, כמו גם ביחס לארבע ידיעות נוספות בגינן תבעה התובעת, נמצא עיתון מעריב פטור מאחריות. המקומון "ירושלים" ואנשיו, נמצאו אחראים בלשון הרע בגין פרסום כתבתו של הכתב אבי סגל, מיום 9.5.97. לאחר שנדונה שאלת האחריות, כאמור, כל שנותר הוא ליתן פסק דין משלים בנוגע לנזק.
|
|
טענות הנתבעים - טענות התובעת ביחס לנזקיה - התובעת טענה, כי הפרסומים הנדונים גרמו לה ולבני משפחתה לצער רב, עוגמת נפש ועלבון מתמשכים. בתה של התובעת העידה, כי בשל הבושה שחשה עקב הפרשה לא יכלה לצאת מהבית, וכי הכאב והסבל בעקבותיה גרמו לה לרדת מהארץ ונותנים בה אותותיהם עד היום. לטענת התובעת, הפרסומים גרמו לפגיעה בשמה הטוב ובמוניטין שרכשה לה בשוק הרלוונטי, וכתוצאה מכך לניתוק קשרי עבודה עם גופים גדולים בעולם. לטענת התובעת, לאחר פרישתה מהמשטרה הוצעו לה מספר תפקידים בכירים, ואילו לאחר פרסום הידיעות האמורות פסקו הצעות אלה.
- טענת התובעת באשר להתנהגות התובעים - לטענת התובעת, פרסומי הדיבה חרגו במידה ניכרת מהדיווח על המעצר עצמו. התובעת טענה, כי נוכח הרושם השלילי העולה מן הפרסומים, הייתה מוטלת על הנתבעים חובה מוגברת לפרסם את העובדה כי קיבלה החזר הוצאות משפטיות מן הרשויות בבריטניה בגין הליכי השווא נגדה, שכן המדובר בצעד חריג המבטא באופן מובהק את הכרת הרשויות בכך שהחשדות נגדה היו נעדרי בסיס.
טענות הנתבעים - התובעת לא הצליחה להוכיח את נזקה ואת שמה הטוב טרם הפרשה: המוניטין אותו רכשה בחייה האזרחיים, לאחר פרישתה מהמשטרה, לא הוכח על ידה, ועדותה של התובעת בדבר קיומם של לקוחות רמי דרג אשר ניתקו את קשריהם עמה בעקבות הפרסומים, הנה עדות יחידה של בעל דין, שאינה נתמכת בראיות נוספות. זאת ועוד: בשל פרשיות קודמות שנקשרו בשמה של התובעת, כגון פרשת פרישתה מבית הדין המשמעתי של המשטרה, לא ניתן לומר כי הייתה בעלת שם טוב במיוחד, אף לפני פרסום הידיעות האמורות.
- לזכות הנתבעים עומדות הקלות על-פי חוק בפסיקת הפיצויים: הם היו משוכנעים באמיתות הכתוב (כך לדוגמה עיתון ירושלים טען כי הצליב את המידע עליו התבסס עם קציני משטרה בכירים) ולא נתכוונו לפגוע בתובעת.
|
|
- האם התובעת הצליחה להוכיח את נזקה? - הגם שהתובעת טענה לנזק מקצועי ולפגיעה במוניטין, ולמשיכת הצעות עבודה רבות שהוצעו לה בארץ ובחו"ל עקב פרסום הפרשה, היא לא הציגה ראיות להצעות עבודה אלו, מידת הקונקרטיות שלהן ושוויון הכספי, ועל-כן, לא ניתן לבסס מכוחן של טענות אלו נזק ממוני כלשהוא.
- עקרונות פסיקת הפיצויים בעוולת לשון הרע - מטרתם המרכזית של הפיצויים בדיני הנזיקין היא השבת המצב לקדמותו. מטרות נוספות אותן עשוי מתן הפיצויים לשרת הן ענישת מעוולים על התנהגותם הפסולה, והרתעתם של מעוולים פוטנציאלים מביצוע עוולות דומות בעתיד. כן נועדו דיני לשון הרע להחדיר לתודעת הציבור כי שמו הטוב של האדם אינו הפקר.
- כיצד מעריכים נזק אשר נגרם כתוצאה מפרסום לשון הרע? - זוהי אינה מלאכה פשוטה כלל. כאשר עסקינן בנזק ממוני, ניתן באופן עקרוני לכמתו, אולם בפועל קשה להוכיח את שווי ירידת ערכו של אדם בעיני הציבור. כאשר מדובר בנזק בלתי-ממוני, הערכת הנזק קשה אף יותר, שכן מדובר בנזק של כאב וסבל, שאף בהקשר של נזקי גוף אין אומדן מדויק להערכתו.
- אמות מידה שפותחו בפסיקה באשר לאומדן הנזק, וזאת בכדי להתגבר על הקושי לאמוד נזק כתוצאה מלשון הרע, מתייחסות לחומרת הדיבה בפרסום, ולתפוצתו של הפרסום. כן מתייחסים לסכומי הפיצויים אשר נפסקו במקרים דומים, או אף בהקשרן של עוולות אחרות. היות המפרסם רב תפוצה והיות הנפגע איש ציבור – אלו נלקחים בחשבון.
- אמת מידה ראויה לפרסום על-ידי כלי תקשורת - על כלי תקשורת לברר איטב את העובדות נשוא דיווחיהן, ולברור את הניסוחים הנבחרים כך שישקפו נכונה את המצב המתואר, ולא יגרמו לו להיראות חמור ממה שהוא באמת. כך לדוגמה בעבר חוייבה הוצאת שוקן בפיצוי בגין אזכור לא מדויק של שמה של זמרת במסגרת דיווח על חקירה על פרשת סמים, באופן שיצר רושם (שגוי) ולפיו הזמרת הייתה מעורבת בפרשיית הסמים, הגם שלא הייתה מעורבת בפרשייה זו.
- הנזק שנגרם על-ידי עיתון 'הארץ' - עיתון הארץ חויב בלשון הרע בגין הביטוי "הונאת בנקים ולקוחות", אך יתר הפרטים בידיעה, לרבות הביטוי "הונאת בנקים", שפרסם היוו דיווח מהימן וסביר אודות מעצרה של התובעת". לא הוכחה תוספת נזק מעצם ביטוי זה על הנזק שכבר נגרם לתובעת מעצם פרסום מעצרה. עם זאת, לאור תפוצתו היומית והארצית הרחבה של עיתון 'הארץ', יש לחייב את העיתון בכ-30 אלף שקלים בגין הפרסום.
- באשר לעיתון מעריב - עיתון זה נמצא חייב בפסק הדין החלקי בגין הדיווח במסגרת הידיעה מיום 4.05.97 ולפיה "הייתה תלונה שהיא עצמה הגישה, כתובעת מחוז ירושלים, נגד אחד מקרובי משפחתה, אשר לא נמצא בה ממש..." אשר לא הוכחה אמיתותה. שאר הפרסומים במעריב נמצאו נכונים.
- הנזק שנגרם מן הפרסום הדיבתי של מעריב - להבדיל מן הביטוי בעיתון הארץ, אשר מהווה אך תיאור לא מדויק של פרשת המעצר כפי שהתרחשה בפועל, הרי שהדיווח בעיתון מעריב שבגינו נמצא העיתון חייב, הינו דיווח שאינו קשור לפרשת המעצר, אלא מהווה פרט חדש וחיצוני לה. פרסום זה חיזק את הרושם השלילי אשר נוצר מן הפרסומים האחרים (שבגינם לא חויב העיתון), והוסיף לו. העובדה כי שמו הטוב של אדם נפגע כתוצאה מפרסומי אמת אודותיו, אין משמעותה כי ניתן להוסיף ולפרסם פרטים לא מדויקים אודותיו בנושאים שונים, שיש בהם כדי להכפישו. דיווח בעל אופי שלילי בנושא שאינו קשור לנושא הפרסומים העיקרי, יוצר למעשה בסיס חדש לפגיעה, המנותק מהפגיעה הכללית הנגרמת עקב הפרסום העיקרי.
- נקודות לקולא לעיתון מעריב - עיתון מעריב לא הרחיב בנושא התלונה הנטענת מעבר למשפט יחיד זה, ואף לא נקט בלשון קשה או רמז כי התלונה הייתה שקרית, אלא התייחסת בלשון יבשה לתוצאותיה. הפרסום האמור היווה חלק שולי מהידיעה במסגרתה נתפרסם, אשר הייתה ברובה אוהדת ביחס לתובעת. עם זאת, אין להצדיק פרסומן של עובדות בעלות אופי שלילי, אשר אינן מעוגנות במציאות ואשר אינן נדרשות לשם כיסוי הנושא העומד במרכז הדיווח. על כן יפצה מעריב את התובעת בכ-40 אלף שקלים.
- באשר למקומון 'ירושלים' - המקומון נמצא חייב בגין תיאורים אשר היוו את עיקר הביקורת שהועלתה כנגד התובעת בכתבתו מיום 9.05.97, ואשר אמיתותם לא הוכחה. אין ספק כי בפרסום כגון זה גלומה פגיעה חמורה יותר מזו המיוחסת לשני הנתבעים האחרים בפרשה זו, אשר עניינה היה במשפטים בודדים בלבד מתוך מספר כתבות שלמות. הפרסום היווה כתבה מקיפה ומפורטת אודות פרשה בעלת גוון שלילי ביותר מעברה לכאורה של התובעת, שהנה חיצונית לפרשת המעצר בבריטניה. דיווח בעל אופי שלילי בנושא שאינו קשור לנושא הפרסומים העיקרי, יוצר למעשה בסיס חדש לפגיעה. הכתבה במקומון ירושלים לקתה באי דיוקים עובדתיים, אשר בהצטברם, הובילו ליצירת רושם שלילי כלפי התובעת.
- האם עיתון 'ירושלים' התכוון לפגוע? - הכתב אבי סגל העיד, כי ידע אודות עובדה מסוימת אשר עצם פרסומה היה יכול לרכך את הרושם השלילי אשר נוצר לגבי התובעת, אולם הוא בחר שלא לפרסם זאת משיקולים של אופי הכתבה. הוא גם לא יכול היה להפנות למסמך אשר מחזק את הטענות השליליות אשר הפנה כלפי התובעת, דבר אשר היה עשוי לחזק את הטענה בדבר אמונתו של העיתון בצדקת הדיווח.
- באשר לטענתו של עיתון 'ירושלים' כי שמה של התובעת כבר הוכתם בעבר בשל פרשיות אחרות - לא ניתן להעריך, במסגרת זו, עד כמה נפגע שמה הטוב של התובעת בעקבות אותן פרשות קודמות שיוחסו לה והדיווחיםב עניינן. אולם לא ניתן לחלוק על כך שאף נכון למועד פרשת המעצר בלונדון, היה לתובעת שם של אדם ישר המזוהה עם מלחמה בשחיתות, ולראייה, אף בעיתונות היא כונתה 'הסרגל של המשטרה', וזאת בכדי להדגיש את עברה המרשים בשירות רשויות החוק. במצב דברים זה לא נראה כי ניתן לקבל טענה ולפיה פגיעות קודמות הכתימו את שמה של התובעת במידה כזו, שאין עוד משמעות לפגיעות נוספות בו. בוודאי שלא יכול הדבר להוות הצדקה לפרסום עובדות בעלות גוון שלילי, ללא ביסוס במציאות.
- שיקולים לקולא באשר לעיתון ירושלים? - תפוצתו נמוכה מתפוצה ארצית, מחד, אך מאידך, קהל היעד של העיתון הינו הקהל המשמעותי ביותר מבחינת התובעת, מהיותה תושבת אזור ירושלים (נכון למועדים הרלוונטים). לאור שקלול הגורמים האמורים, על עיתון 'ירושלים' לפצות את התובעת בסך של 120,000 ש"ח.
|
|
עיתון ירושלים חויב לשלם לוינשטוק כ-120 אלף שקלים, עיתון 'הארץ' חויב לשלם לה כ-30 אלף שקלים, ועיתון 'מעריב' חויב לשלם לה כ-40 אלף שקלים.
|
|
- בבית המשפט המחוזי בתל אביב - בפני השופת ציפורה ברון
|
|