|
עיריית תל אביב הינה הבעלים הרשום של המגרש הממוקם ברח' אחיעם 41 בשכונת התקווה. את הזכויות בחלקה ובמגרש רכשה התובעת מהבעלים הקודמים, לזר יעקובי, ולאחר הרכישה הרסה העירייה בניין מגורים בן שתי קומות שעמד שם.
הנתבעים מחזיקים במגרש שברחוב יחיעם 36 בתל אביב, עליו בנוי בניין בן שתי קומות שבו הם מתגוררים, אשר צמוד למגרש העירייה. באמצע שנות התשעים או בסמוך לכך פלשו הנתבעים למגרש, הקימו בו מבנה בלתי חוקי מעץ, בו השתמשו לצרכיהם, וזאת מבלי שניתנה להם רשות העירייה לכך ומבלי להעלות תשלום כלשהו בגין שימוש זה. העירייה הגישה תביעת פינוי וביום 14 למרץ שנת 2001 ניתן פסק דין לפינוי הנתבעים מן המגרש ולהריסת המבנה. עתירות הנתבעים לביטול פסק הפינוי או לעיכוב ביצועו נדחו על-ידי כל הערכאות האפשריות ופסק הדין בוצע בנובמבר שנת 2004.
|
|
טענות העירייה
- העירייה דורשת דמי שימוש ראויים - בתובענה הנוכחית דורשת העירייה דמי שימוש ראויים על סך 211 אלף שקלים בערכי יום התביעה. בין היתר טענה העירייה כי גם לאחר הפינוי פלשו אליו הנתבעים שנית תוך שהם מציבים בו כלי רכב תוך גרימת נזק לעצים שננטעו – לצורך מניעת פלישה אליו.
טענות הנתבעים
- התיישנות - לשיטת הנתבעים, העירייה מנועה מלתבוע דמי שימוש ראויים לתקופה העולה על שבע שנים שקדמו להגשת התביעה, שכן עסקינן בתביעה כספית המתיישנת בחלוף שבע שנים מעת שנודע לתובעת עילת התביעה.
- השתק - העירייה עצמה הכירה בזכויותיהם במגרש, עת חייבה אותם בתשלום ארנונה ובאגרת תיעול ואף דרשה מהם הקמת גדר במקום. לשיטת הנתבעים, הם דאגו משך עשרות בשנים לטיפוח וניקיון המגרש הצמוד לביתם, והשקיעו בו סכומי כסף נכבדים אותם יש לקזז מסכום התביעה, ככל שייפסק נגדם.
- תביעה שכנגד כנגד העירייה בגין הריסת המבנה - בד-בבד עם הגשת כתב ההגנה הגישו הנתבעים כתב תביעה שכנגד, בו עתרו לחייב העירייה בתשלום הנזקים הכספיים שנגרמו להם כתוצאה מהריסת המבנה והגדר שהוקמו על ידם. לשיטת הנתבעים, התובעת מנעה מהם לפנות לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בתל אביב לקבלת היתר למבנה, ובכך סיכלה את האפשרות להותרת המבנה על כנו ומניעת הריסתו. הנתבעים עתרו, איפוא, לחייב העירייה בתשלום שוויים של המבנה, הגדר ומיזוג האוויר שהותקנו במבנה – העולים לסך כולל של 232,060 שקלים.
|
|
- התיישנות - סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשכ"ח-1958, קובע כי "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – "תקופת ההתיישנות") היא – (1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים". לאור זאת אין העירייה רשאית לתבוע דמי שימוש מן הזמן שקדם ליום 6/01/1998. לעניין זה יש לדחות את טענות העירייה, ולפיהן תביעת הפינוי מפסיקה את מרוץ ההתיישנות, וכל זמן שזו הייתה תלויה ועומדת, אין להביא פרק זמן זה בחישוב תקופת ההתיישנות. נכון שהלכה היא כי התקופה בה התנהלה תביעת פינוי מקרקעין אינה באה בחשבון תקופת ההתיישנות בתביעה מאוחרת לתשלום דמי שימוש, ברם, אך ורק כאשר הוגשה בקשה לפיצול סעדים ונתנה הרשאה לפיצול סעדים הנובעים מאותה עילת התביעה בתביעה המאוחרת. אולם, כאשר עסקינן בתובענה מאוחרת שעילת התביעה הנדונה בה שונה מן התביעה הראשונה, אין בתביעה הראשונה כדי להפסיק את מרוץ ההתיישנות בתובענה השנייה.
- השתק עילה - בעוד שתביעת הפינוי הייתה נזיקית במהותה, הרי שהתובענה לתשלום דמי שימוש ראויים הינה, בנוסף, תובענה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, אזי לא מתקיים השתק עילה.
- מעמד הצדדים במגרש - לא זו בלבד שהנתבעים מנועים מלכפור בזכויות התובעת במגרש בגין "מעשה בית דין", אלא גם שמחומר הראיות הוכח בעליל כי התובעת הינה בעלת הזכויות הבלעדיות במגרש, והנתבע לא השכיל להוכיח כי חזקתו בו הינה כדין. מהשהפך פסק הדין לחלוט, הרי שהכרעתו בזכויות הצדדים במגרש מהווה "מעשה בית דין". הלכה נודעת היא מימים ימימה כי "מעשה בית דין" מתקיים כל אימת שהועמדה מחלוקת עובדתית החיונית לתוצאה הסופית וזו הוכרעה פוזיטיבית על-ידי בית המשפט. במקרה כנ"ל"... יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות בשתי התביעות". משהועמדה והוכרעה שאלת בעלותה של התובעת במגרש, כמו גם העדר זכות הנתבע להחזיק בו – מושתקים, איפוא, הנתבעים מלהעלות שאלות עובדתיות אלו, בשנית, בתביעה שבכאן.
- תביעתם שכנגד של הנתבעים – גרסתם הם - כזכור טענו הנתבעים בתביעתם הנגדית כי העירייה הפעילה את סמכותה כנגדם שלא כדין ומנעה מהם האפשרות לקבלת היתר בנייה למבנה, ובכך סיכלה סיכוי למניעת הריסתו. בגין כך זכאים הם לפיצוי בגין עלות ההשקעה של המבנה, הגדר והמזגן. הנתבעים סמכו טענתם על גזר הדין מיום 14/11/01 בת.פ. 5017/01 אשר הורה לנתבע " ... להרוס את המבנה נשוא כתב האישום בתוך 6 חודשים מהיום אלא אם בינתיים יתקבל היתר בנייה לנשוא כתב האישום" (ההדגשה אינה במקור). לטענת הנתבע הוא החל בהכנות הדרושות להגשת הבקשה להיתר לוועדה המקומית, ובתוך כך פנה למינהל ההנדסה של עיריית תל אביב, קיבל הנחיות כיצד עליו לפעול בהתאם להוראות התב"ע החלה על החלקה, ובהתאם פנה למודד לשם עריכת מפה מצבית של השטח. לטענת הנתבעים, משהוברר לנציגי העירייה על פניית הנתבע למינהל ההנדסה לצורך הכשרת המבנה, עשו אלה את כל אשר בידם על-מנת לעכב ולמנוע הימנו קבלת היתר בנייה כדין. הנתבעים אף הציגו הוראת אגף הנכסים בעירייה לאגף הרישוי שלא לאפשר מתן היתר למבנה.
- אין שחר לתביעתם שכנגד של הנתבעים - העירייה, כבעלת הזכויות במגרש, זכאית להתנגד לכל מהלך שיש בו כדי להכשיר בנייה בלתי חוקית במקרקעין שבבעלותה. עתירת הנתבעים לתשלום פיצוי בגין סיכול האפשרות להנציח הבנייה הבלתי חוקית במגרש שבבעלות התובעת – הינה מחוצפת ומקוממת. בכל מקרה בית הדין המנהלי דחה את טענות הנתבעים לעניין זה.
- לסיכום - עתירת הנתבעים לפיצוי כספי בגין הרס המבנה הבלתי חוקי נוגדת את תחושת הצדק שכן משנקבע כי הנתבעים מסיגי גבול המה במגרש, אין הם זכאים לפיצוי כספי כלשהו בגין הריסת המבנה. הריסת המבנה במגרש בוצעה בעקבות הרשעת הנתבע בגין בנייה בלתי חוקית במגרש תוך הסגת גבולה של התובעת. היעלה על הדעת כי "חוטא יהא נשכר"? על פני הדברים נראה, כי אילמלא נבנה המבנה הבלתי חוקי במקרקעין, כתב האישום לא היה בא לעולם וצו ההריסה לא היה נולד. הדעת אינה סובלת מצב בו מי אשר ביצע עבירות של בנייה במקרקעין בלא היתר יבקש פיצוי כספי בגין תוצאות מעשיו הבלתי חוקיים.
|
|
הנתבעים ישלמו לעירייה דמי שימוש ראויים על סך של 69,269 ש"ח, בתוספת הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. התביעה שכנגד נשחית. נוכח התוצאה ולאור הארכת ההליכים שלא לצורך בטענות סרק מטעם הנתבעים - ישאו הנתבעים בשכר טרחת עורך דינם של התובעים כל סך 12,000 ש"ח.
|
|
- בבית משפט השלום בתל אביב יפו
- בפני השופט חיים טובי
- בשם עיריית תל-אביב: עו"ד ליובין
- בשם הנתבעים: עו"ד זבולון
|
|