המאבק על ניקויו של פרס ישראל והשבת ההגינות לוועדות השופטים לא תם עם הודעת היועמ"ש. אנחנו בעיצומו. גם הצביעות בעיצומה. אל תאמינו לזעקות השבר של מי שסתמו פיותיהם של יוצרים ואנשי רוח טובים וראויים, ובמשך שנים לא כיבדום בפרסים ולא העניקו להם קתדרות במחלקות למדעי הרוח והחברה - רק משום שהשתייכו לקבוצה פוליטית יריבה. ותמיד תמיד, הקבוצה הפוליטית שהודרה באכזריות, בעורמה ולעיתים בריש גלי - הייתה הקבוצה השמרנית-ימנית.
לא מקרה שהאוניברסיטאות שלנו נראות הומוגניות להחריד, לא מקרה שעולם התרבות נראה כך. ועדות הפרסים היו אחת הדרכים (מיני כמה) לשימור ההגמוניה של האליטה המתנוונת של השמאל. חשבתם שאריאל הירשפלד שפט בוועדות הללו? מה פתאום, הוא שימש שומר סף לדאוג לאנ"ש. כך הם סימנו לעולם התרבות שמי שרוצה כבוד, ייכבד ויזדהה עם הדעות ה"נכונות". הירשפלד פסל יוצרים על בסיס פוליטי בגלוי, בעוד רבים עשו זאת בסמוי. הם ידעו להסוות בחירתם בתואנות אסתטיות. משום כך המחאה נגד הפוליטיזציה של פרסי ישראל צריכה להימשך. אסור שהירשפלד יחזור לכס השיפוט, נוכחותו תקבור את יוקרת הפרס.
ראו, מי מגן על ההירשפלדים?
עמוס עוז, האדמו"ר בעל דמות היגון. עוז לא מחה על פסילתה של המשוררת חוה פנחס-כהן - שמרכזיותה בשירה העברית אינה מוטלת בספק - בידי הירשפלד בעוון "דעותיה הפוליטיות". מדוע ימחה? עוז עצמו קיבל את תהילתו מהחבורה הזאת. הוא אומנם בז לדודו הגדול, פרופ' יוסף קלוזנר, אבל לא להירשפלד, שבאופן די תמוה ישב על כיסאו של קלוזנר בחוג לספרות באוניברסיטה העברית. שאלתי לא מעט פרופסורים כיצד הגיע הירשפלד לפרופסורה שלו, והם לא ידעו להשיב לי. בידקו את ועדות הקידום באוניברסיטאות; לעיתים די מזומנות הן מתנהגות ממש כמו ועדות הפרס.
לכן עמוס עוז לא רוצה איזון בוועדות. הוא ניזון מהן, ולא רק מאיכות יצירתו. הנה, אני שם זאת על השולחן: חלק מיצירתו של עוז הוא בינוני מאוד, אבל יחסי הציבור של האדמו"ר מעולים. לדבריו, 70 אחוזים מהעם קורא
ישראל היום אבל לא קורא ספרות, ולכן לא ראוי לייצוג בוועדות הללו. קיראו טוב, בורים שכמותכם, אנחנו לא ראויים לייצוג. מי אנחנו שנבקש איזון באקדמיה, בפרסים, בתקשורת? כך פעלו הוועדות הללו, לפי התסריט של עוז. כך חשבו לפני שנות דור מרקס ואנגלס בבואם לרתום את הסופרים והאמנים למאבק נגד מה שכינו "התודעה הכוזבת". אנחנו צריכים לסמוך על עוז והירשפלד וגרוסמן; הם יחליטו מי ראוי לכבוד הממלכה ומי - להוקעה והדרה.
השלולית העכורה שעוז הטביל בה את רוב הציבור מצטרפת לקריאתו הקודמת ל
בנימין נתניהו שיבגוד. קדימה, קרא, הצטרף לבוגדים הגדולים ששינו את ההיסטוריה, ובגוד בערכיך ובאמונתך למען הגשמת חזון האימים של השמאל. לא מקרה הוא שאדמו"ר השמאל קשר את מעשה השלום עם בגידה. הבגידה הגדולה היא העיוורון של אדם כעוז וממנו לחסידיו השוטים, שעיניהם טחו מראות את המציאות הגיאופוליטית שהשתנתה, מראות את הניסיונות הרבים שכשלו בדם ואש ותמרות עשן על מזבח תוכניות השלום.
אבל עוד דבר שמענו פה: התנשאות על ההמון. בטעות מסווגים את ההתנשאות הקבועה הזאת כאליטיזם. ממש לא. ההתנשאות הזאת נועדה לקבע את ההגמוניה של אותו חלק בחברה שעוז מייצג, ולקבוע עבור כולנו מהי תרבות, מהי אמת ומהי חוכמה. "האינטליגנציה חושבת שיכולה היא להיפרד מעל ההמון... זוהי טעות יסודית שאינה מכירה את הצד הבריא שיש בהכרות הטבעיות ובחושים הטבעיים... בהרגשת המוסר השורשית עולה הוא ההמון על אנשי הסגולה". כך כתב הרב קוק. לעומת הפילוסוף הגדול הזה, עמוס עוז בחר להשקיף מהחלון כמו מיכל בת שאול ולבזות את ההמון. תשובתו של המלך דוד מהדהדת גם לימינו - כבוד גדול לנו להימנות עם 70 האחוזים הללו: "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי, וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ - עִמָּם אִכָּבֵדָה".
