משפט כנפי ההיסטוריה

אלמלא הייתה המילה "סקופ" מבטאת מידע חדש הנוגע לאירוע אקטואלי, היינו מגדירים את ספרו החדש של ד"ר נתן ברון, "משפט, יצרים ופוליטיקה", כספר עמוס בסקופים. 82 שנה לאחר רצח חיים ארלוזורוב מגיע המחבר למסקנה, שייתכן כי רצח ארלוזורוב היה ספונטני ומקרי, נועד למטרות אונס או שוד, ולא נבע ממחלוקת פוליטית. סקופים נוספים המצויים בספר: רשימת החיסול המקרתיסטית של השופט העליון חיים כהן שנקראה "המסמך הסודי על השופטים", ושבה נכתבו בסתר הערות שליליות על שופטים בלא ביסוס ובלא ידיעתם; תיאור הלובי הפוליטי שעשה לעצמו הנשיא הראשון של בית המשפט העליון, ד"ר משה זמורה; התנגדות המערכת למינוי נשיא בית המשפט המחוזי לחיפה, ד"ר אהרון שמש, בשל היותו ספרדי; פרטים על ועדות הטיהור ועל סילוקו מכהונה שיפוטית של גד פרומקין, השופט היהודי היחיד שכיהן בבית המשפט העליון המנדטורי; ועוד עשרות סקופים, בהם אף ניפוץ ייחוס האמירה "יש שופטים בירושלים" למנחם בגין, שכלל לא נאמרה על ידו בפומבי. כל אחד מפרטי מידע אלו יכול היה להיות סקופ וכותרת גדולה בעיתון של היום. אין שקר גדול מהאמירה שהמשפט אינו פוליטי. נהפוך הוא: המשפט מחוקק על-ידי פוליטיקאים ברשות המחוקקת, הגוף הפוליטי ביותר במדינה. הפאה הנוכרית שאפפה את ראשי השופטים בימי המנדט הבריטי, ויתר סממני האוביקטיביות השיפוטית, נועדו להסוות את היותו של המשפט כלי פוליטי לכל דבר ועניין, ולשוות לו מראה ממלכתי, ניטרלי ומכובד. מבלי משים, זו גדולתו העיקרית של ספר זה, המצליח לקשור, לאחות, לחבר ולתפור את הקצוות בין משפט, פוליטיקה, עיתונות וחברה, ובכך עושה שירות טוב לכל אחד מהם גם יחד ולתפישה האזרחית בכלל, ולהכרה שאף המשפט הוא כלי פוליטי ראשון במעלה, ושגם בו הכל הוא אישי.

שדרוג למחקר היסטורי

הספר נותן פרספקטיבה היסטורית לכותרות עיתונים רבות: למשל לסיפורי ומעללי הוועדה לבחירת שופטים; לניסיון המחבר לקיים בדיקה מקיפה בשאלה האם השופט העליון פרומקין שהודח כתוצאה מהאשמות כי לקח שוחד, אכן עשה זאת; לסיפור אודות שופט אחר שאולץ לעבור בדיקה רפואית משפילה על-מנת לסלקו מכס המשפט; לסיפור מותו, לטענת משפחתו בשל התנכלות אליו, של השופט שניאור זלמן חשין; ולעוד עשרות סיפורים ומאות פרטי מידע המסופרים בלשון קולחת ועשירה, רבת פרטים, מצד מחבר שהינו משפטן ולשעבר הכתב המשפטי של ידיעות אחרונות. ד"ר ברון, שאת עבודת המאסטר במשפטים שלו בנושא "ביזיון בית המשפט" כתב בהנחיית הנשיא שמעון אגרנט, מתאר בספרו אירועים ודמויות הקמים לתחייה לנגד עינינו. הלשון המדויקת מביאה לקריאת הספר כרשימות חיות אקטואליות בעיתון, הנבלמות רק מעצם עצירתן בפרטים והצלבות מידע מאוחרים יותר, בשמו של המחקר ההיסטורי. "אין ספק שטרם נאמרה המילה האחרונה בנושא זה", כותב המחבר לא פעם ביחס לאירועים בני שנות דור. הפרטים העיתונאיים מקבלים שדרוג למחקר היסטורי. המחבר נשאל מה התזה שלו, ומשיב במבוא. "השאלה היחידה המעניינת אותי, היא 'מה בדיוק קרה ומה בדיוק היה', ולא כל מיני שאלות מחקר שכל מטרתן היא להרשים קבוצה קטנה של אנשים היושבים בוועדות מינויים של אוניברסיטאות... בגילי, אני חש די ביטחון כדי לנהוג בהתאם לנטיית ליבי", כלומר, לכתוב בפשטות על מה שהיה "כפי שהיה באמת". ואכן, תחת העיקרון הזה, מביא המחבר שלל סיפורים שערכם להבנת המשפט של היום ראשון במעלה.

אבחנה ואפליה

איך הוקם בפועל בית המשפט העליון? הדבר עולה מיומנו של זמורה. לצד אירועים דרמטיים מופיעות ביומנו שורות "אצל זוזי", בהתייחס לאהובתו שושנה זוזי פיש. כך למשל, 18.12.1947: "ליוויתי זוזי הביתה, שיחה מאוד נרגזת איתה". הרמז הראשון להקמת בית המשפט העליון מופיע ביומנו ב-29.2.1948: "במשרד, שיחה עם קרונגולד והירש בדבר הצעת קפלן לרוזנבליט". ב-12.5.1948: "רוזנבליט מבקש להאיץ את בואו של זמורה", ועוד כהנה וכהנה. בשל הפן הפוליטי של הבחירה בשופטי בית המשפט העליון הראשון, חולק ברון על האמירה ששופטי בית המשפט העליון היו גדולי הדור במשפט (עמ' 491). על אף שהספר מוקדש ברובו לשופטים, מקצתו עוסק גם בעורכי הדין: בשנת 1932 היו בארץ 309 עורכי דין יהודים, מעט יותר ממספר עורכי הדין הערבים, על-אף שרק 17% מאוכלוסיית המנדט הייתה יהודית. בעקבות העלייה מגרמניה, היו בישראל ב-1948 כבר כ-1,000 עורכי דין, והוויכוח אם לטעון בעברית או באנגלית, ובכך להתגבר על עיוותי תרגום, בשם עקרון טובת הלקוח, מתואר אף הוא. באותם הימים הייתה אבחנה ואף אפליה בין שופטים בריטים ובין שופטים ילידים, ערבים ויהודים, ופרקטיקות פרוצדורליות שונות לכל קבוצה. מבחינת סדרי הדין המשפטיים, היה לבית משפט השלום תפקיד של שופט חוקר, שהיה דן ומחליט אם להעמיד נאשם לדין פלילי, סמכות שנתונה כיום לפרקליטות. "ביטול החקירה הייתה טעות רצינית", סבור המחבר, "כי החלטה של שופט בלתי תלוי עדיפה על החלטה של פקיד ממונה". כן היה קיים מוסד "בית המשפט לפשעים חמורים" שדן במקרי רצח, שוד ואונס בהרכב בראשות נשיא בית המשפט העליון עם שלושה שופטים מחוזיים. לדיונים אלו היה השופט מגיע בגלימה מפוארת, עם פאה נוכרית, מלווה במשמר כבוד של סוסים או אופנועים, וכל נכבדי הציבור היו מתייצבים בפתח בית המשפט.