הדרך לביטול כתב-האישום הייתה אמורה להיות, לטענת דני בפני השופט רבינוביץ, לא מסובכת. משפטית, לפחות, יש בידי השופט רבינוביץ את כל הכלים להחליט על מחיקת כתב-האישום. קודם כל, משום שעל המזוודה, או על שקיות הניילון שעטפו את חבילות הכסף, לא נמצאו טביעות-אצבע של מרציאנו או שרידי ד.נ.א. שלו. גם לא על המנעול של המזוודה או על חלקים אחרים שלה.
בפרקליטות בוודאי מודעים לטענות אלה, ולכן נציגיה ינסו, כנראה, למעט בבית המשפט בחשיבותן, אבל עצדה זאת לא צריכה להרתיע כל שופט הגון. נציגי הפרקליטות יבקשו להאמין לשוטרים, אלה שפערו את פיהם בתדהמה לנוכח מה שהם תפסו, תוך שהם חוככים את ידיהם בהנאה שאותה הם אפילו לא טרחו להסתיר, אולם גם טיעון זה צריך, באופן הכי ברור, להיזרק לסל-האשפה.
בתחקיר פנימי שתקיים הפרקליטות לאחר סיום הפרשה לא יהיה אפשר להסתיר שגם החוקרים וגם אנשי-הפרקליטות נמצאים באותו הצד של המתרס; הרשלנות רובצת לפתחה של הפרקליטות, לפחות, באותה מידה שהיא רובצת לפתחה של המשטרה, ושאין רשלנותם של הפרקליטים נופלת מזאת של השוטרים מבזל"ת.
איש מהם לא מילא את חובתו. בפרקליטות היו צריכים לעמוד מיד על הכשלים שיש בתיק החקירה - ולדרוש את השלמתה. זחיחות-הדעת שאחזה בכל מי שנגע בתיק הזה הייתה פשוט בלתי נסבלת.
לא רק פרקליטים, גם שופטים לא ראו כל פסול בהתנהגות הבלתי נסבלת של המשטרה. הפזיזות בהגשת כתב-האישום הלא-מבוסס הדאיגה לא-מעט אנשים בצמרת עולם המשפט. כשנודע על הפרשה, על כל פרטיה, ביקשו רבים באקדמיה לעשות רוויזיה בדרך שבה מפקח הציבור על מה שנעשה בפרקליטות. הטענה שכל כתב-אישום עובר את כור ההיתוך של בית המשפט היא טענה לגמרי לא ראויה - ובוודאי שהיא אינה מספקת.
הראיה לכך יכולה להילמד ממה שקרה בעת שהמשטרה ביקשה להאריך את מעצרו של מרציאנו: עוד בשלבים הראשונים של ההליך המשפטי נטענו טענות רבות בעניין אי-הרגולאריות בהליכי המעצר והחקירה - אולם מאומה לא עזר. נציגי הפרקליטות נעמדו על רגליהם האחוריות - והשופטים, רובם ככולם יוצאי-פרקליטות, נותרו אדישים למדי לנוכח הטענות שהשמיעו נציגיו של מרציאנו.
-"זה לא הזמן", קבעו השופטים.
-" אבל....", ניסו סנגורים לרטון.
-"עוד תגיע השעה לכך....", חרצו השופטים את דינם
זה קרה גם בבית משפט השלום, בעת שמרציאנו הובא, לראשונה, לשם דיון בהארכת מעצרו, וזה קרה גם בבית המשפט המחוזי, בעת שהוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים המשפטיים.
כל צופה מן הצד היה בוודאי מתחלחל לנוכח הרדידות שהתגלתה במהלך הדיונים הללו.
וכשתגיע השעה, דני העריך, זה שוב לא יהיה פשוט. "הוא, אולי, השתמש בכפפות", יטענו, קרוב לוודאי, נציגים מטעם הפרקליטות, אבל 'אולי' זה, לא אמור להרשים שופט מנוסה, מי שלא גדל בערוגות של הפרקליטות, שאוזנו כרויה לשמוע טענות של טעם הכרוכות בזכויות-יסוד של נאשם.
זאת, בתנאי שהשופט לא רק 'מנוסה' אלא גם כזה שלא מוכן לעבור לסדר היות על 'מריחות' של המשטרה והפרקליטות.
גם בפרקליטות בוודאי מודעים היטב לכך, ששופט הבקי בדיני ראיות יהיה נוטה לקבל טענת-הגנה המצביעה על-כך שאין לבטל, כלא-ריאלית, את הטענה שמישהו, אולי, טמן למרציאנו מלכודת; "זה הוא טיעון בהחלט אפשרי לאור כל נסיבות המעצר", יאמר כל שופט לא-משוחד.
אין, אולי, הרבה כאלה, נוכח שיעור ההרשעות הפנומנאלי במדינת-ישראל, אבל פה ושם יש איים של הגינות ואינטגריטי-משפטי גם בקרב אלה ש"נולדו" בפרקליטות.
'הצרה' היא שכל שופט יודע שאין טעם לריב עם הפרקליטות. היא חזקה יותר מכל סנגור שמופיע בפניו. בכוחה לעכב, ואפילו למנוע, את קידומם של שופטים לערכאה גבוהה יותר.
מרציאנו, שבע המרורים, ידע שגם טענה חזקה במיוחד, שיש בה כדי לבסס טענה של הגנה-מן-הצדק, סיכוייה להתקבל קלושים.. השוטרים פרצו לחדרו ללא צו חיפוש של שופט - וגם לא הייתה להם עילה להיכנס לחדר ללא צו חיפוש.
והדין הוא, שראייה שמושגת בנסיבות כאלה צריכה להיפסל. בית המשפט העליון כבר קבע כך בעבר. אומנם הסיכוי שראייה, כמו מזוודה מלאה במזומנים, תיפסל בגלל הדרך שבה היא הושגה, הוא לא רב במיוחד. אבל אם מצרפים לטיעון כזה טענות כבדות-משקל אחרות, אין לזלזל גם בו.
אולם גם לאחר שנאמרו כל הדברים האלה, כל בקי ומנוסה בתחום הזה יודע, שקשה לראות שופט מבטל כתב-אישום בשלב הראשוני של המשפט כשלפניו מונחת המזוודה המלאה במזומנים; ראייה משמעותית, ללא כל ספק, המעידה על מי שמחזיק בה שאין הוא שה תמים.
לכן, דני לא כל-כך האמין באפשרותו לשכנע את השופט רבינוביץ. גם אם הלה יחשוש לגורל בתו, וירצה לעזור לה בכל מאודו, הוא לא יוכל להצדיק, בשלב כל-כך מוקדם, ביטול כתב-אישום בנסיבות כאלה.
הציבור הרחב, זה שסובל כל העת מנחת-זרועם של עבריינים מסוגים שונים, בין אם זה בגנים ציבוריים או בכבישים ובין אם זה בעת שנפרצת דירה או נגנב כלי-רכב, בוודאי עשוי שלא לקבל זיכוי קלוקל מן הסוג הזה.
פרשנים משפטיים, גם אלה שידועים במאבקם למען זכויות-היסוד של האזרח, כל אזרח, גם אם הוא מואשם בפשע חמור, בוודאי לא יוכלו שלא לתמוה בפומבי על ההחלטה לבטל את כתב-האישום, עוד לפני תחילת המשפט בנסיבות כאלה.
השמירה על זכויותיהם של נאשמים היא דבר חשוב בכל חברה דמוקרטית, וגם הצורך להגן עליהן, אין לזלזל בו, כך יטענו בוודאי מלומדים משפטיים, כשעל פניהם נסוכה ארשת של חשיבות מתחסדת, אבל לא במחיר שילוחו לחופשי של עבריין מסוגו של מרציאנו; לא בשעה שהראיות נגדו הן כה נחרצות-לכאורה.
לא שצריך במקרים כאלה להקל ראש בפגיעה בזכויות-יסוד, אבל צריך להיות פחות נוטים, כך האמינו גם המדקדקים שבפרשנים, לשלח נאשמים לחופשי, כשאשמתם ברורה, לכאורה, מתוך הראיות; גם אם אלה נסיבתיות ולא חד-משמעיות..
כאשר באים למצוא את נקודת-האיזון בין זכויותיו של הפרט להליך הוגן ושמירה על עקרונות של צדק והגינות משפטית לבין זכותה של החברה כולה להגן על עצמה מפני פושעים נתעבים ברור שהפור ייפול, כמעט תמיד, לרעתו של הנאשם.
על-כך יכולים היו להסכים גם דני בן-אור וגם השופט ירוחם רבינוביץ, מה שהכביד עוד יותר על הניסיון של דני לשכנע את בן-שיחו לנהוג בניגוד לכל היגיון שיפוטי, וכנגד דעת קהל עוינת שתקום עליו.
כך קרה, למשל, כשחשוד ברצח מזעזע של אשת-חברה ידועה שאירע ברמת השרון מסר דגימות של די.אן.איי. מגופו כדי להסיר מעליו חשד שהוא מעורב במעשה הנפשע. לאחר שהוסר החשד, הייתה המשטרה אמורה להשמיד את הדגימות; ואסור היה לה להעבירן למאגר הדגימות שבמטה הארצי.
לרוע מזלו של החשוד, הדגימות שלו הועברו בכל זאת למטה הארצי, בניגוד לדין ובניגוד למוסכם עם כל אלה שמסרו דגימות בתיק הרצח, ושם הן זוהו כדגימות של חשוד בחמישה מעשי-אונס. בתי-המשפט, על כל דרגותיהם, לא חשבו שזכותו של חשוד, שהמשטרה תנהג בו על-פי המוסכם עימו ועל-פי הכללים הקבועים בדין, עולה על זכותו של הציבור שעבריין מסוגו, מי שפגע מינית בחמש צעירות, יישלח למאסר ממושך.
הדגימות של ה -די. אן. איי. אומנם נפסלו כראייה כשרה בבית המשפט אולם השופטים מצאו ראיות, כאילו-אחרות, הרבה פחות משכנעות, כדי להרשיע את האנס הסדרתי - ושלחו אותו לעשרים וחמש שנות מאסר בפועל.
חקר-האמת, אולי, יצא נשכר, אבל סדק נוסף נפער בשיטה שנועדה להבטיח, בין השאר, שזכויות-יסוד לא תירמסנה.
מה שהדגיש שוב, שנקודת-האיזון איננה קלה לאיתור.
