מתי וכיצד הומצא העם הפלשתיני? (א')

בשנת 1918 פורסם הכרוז האנטי –ציוני הראשון על-ידי ערביי פלשתין המנדטורית. באותה תקופה האמינו ערביי הארץ באמת ובתמים כי אינם פלשתינים אלא חלק מסוריה הגדולה (בלאד אל-שאם) שכללה גם את ירדן, סוריה ולבנון. בכרוז מ-3 בנובמבר 1918, מדובר במפורש על הרצון הערבי לחיות באופן משביע רצון עם אחינו הישראלים, בני הארץ המקוריים (הדגשת המחבר), חיים של שוויון זכויותיהם כזכויותינו וחובותיהם כחובותינו. הוועידה הכלל-סורית מיולי 1919 טענה אף היא כי היא מייצגת את הערבים הסורים (הדגשת המחבר) כולם, מוסלמים נוצרים ויהודים. אפילו ציר יהודי בשם יוסף לניאדו השתתף בוועידה זו. במארס 1920 בעצומת המחאה נגד הצהרת בלפור נכתב כי ביקורתם היא נגד ההגירה הציונית ולא נגד האומה היהודית. "היהודים בני ארצנו החיים עימנו בארץ (הדגשת המחבר) מלפני הכיבוש (הכוונה לכיבוש הבריטי. ש.ב.) הם אחינו בני ארצנו וכל יהודי העולם הם אחינו למין האנושי". אם כן מתוכן הדברים עולה כי יהודי הארץ הם הבעלים המקוריים של ארץ ישראל. ערביי הארץ אשר חיו בה בתחילת המאה העשרים ראו עצמם כערבים סוריים המתגוררים בדרומה של סוריה (סוריה אל-ג'נוביה) ולא כקבוצה לאומית נפרדת. היהודים אשר חיו בארץ נתפסו כעדה דתית שיכולים אף להיחשב כחלק מהעם הערבי הסורי הכולל בתוכו גם יהודים ונוצרים. קיומם של יהודים בארץ ישראל/פלשתין אינו סותר את ערביותה של הארץ. עשר שנים לאחר שפרסם תיאודור הרצל את חזונו על מדינת היהודים בתחילת המאה העשרים ולאחר פרסום של נג'יב נצאר המזהיר מפני "הציונות, תולדותיה, מטרותיה וחשיבותה". פנה צ'יא אל-ח'אלדי, ראש עירית ירושלים לידידו היהודי צדוק כהן, הרב הראשי של צרפת. "מי יכול לערער על זכויות היהודים על פלשתין? כתב. אלוהים יודע זאת. מבחינה היסטורית זו אכן ארצכם. (הדגשת המחבר) עם זאת כוחה האכזר של המציאות העובדה שהארץ כבר מאוכלסת על-ידי ערבים רבים מונע התנחלות המונית של יהודים. בשם אלוהים. סיכם אל-ח'אלדי הניחו לפלשתין בשלום." אולם הצהרת בלפור ניתנה לבסוף ב-2 בנובמבר 1917. היהודים לא הקשיבו לעצתו של אל-ח'אלדי והיגרו לארץ בהמוניהם בשם אותו טיעון היסטורי כבד משקל הטוען כי להם הבעלות על הארץ. עתה החלו ערביי הארץ לסלף את ההיסטוריה. כך נולד המיתוס הכנעני. היטיב לתאר את המיתוס הכנעני, יו"ר אש"ף הראשון אחמד אל-שקירי (כיהן בתפקיד זה ממאי 1964 ועד התפטרותו בדצמבר 1967). שקירי נולד בלבנון בתבנין, לאב תושב עכו במקור ששימש כנציג בפרלמנט העות'מאני. לאחר מלחמת העולם הראשונה חזרה המשפחה לפלשתין המנדטורית שם בילה שקירי את שנות ילדותו בטול כרם, עכו וירושלים. הוא ניסה ללמוד באוניברסיטה האמריקנית של בירות אך גורש משם על-ידי הצרפתים בשל ארגון הפגנות נגד שלטון המנדט הצרפתי. בשנות המנדט היה שקירי בניגוד לשאר בני משפחתו מקורב לחוגיו של המופתי מוחמד אמין אלחסיני. בשנים 1948-1946 שימש כחבר בוועד הערבי העליון. ב-1948 גורש ללבנון על-ידי הבריטים ומשם המשיך לפעול בין היתר למען שאלת פלשתין. שקירי שימש בשורת תפקידים דיפלומטיים בעולם הערבי ביניהם נציג סעודיה באו"ם. ב-1963 שימש כנציג פלשתין בליגה הערבית במקום אחמד חלמי עבד אלבאקי. אולם שקירי זכור בעיקר בשל הקמת אש"ף הארגון אשר הקים ב-28 במאי 1964. שקירי הוא שעיצב את תקנות הארגון, מוסדותיו ואת האמנה הלאומית הראשונה של התנועה הלאומית הפלשתינית. לדבריו: "פלשתין היא אדמה עתיקה לא אדמה בתולה של גילוי חדש. לאורך כל ההיסטוריה הייתה פלשתין מיושבת. היא הייתה מיושבת ממתי שאנשים החל לתעד היסטוריה. אנחנו העם שהיה בה מאז ומקדם. אפילו התנ"ך שתמיד מצוטט על-ידי נציגים ישראלים מתייחס לארץ כארץ כנען של חצי האי ערב. כנען הערבי שהיגר מחצי האי ערב. בדיוק כפי שהוא מתייחס לעברים הקדמונים כזרים. זוהי ההתייחסות שמופיעה בספר הספרים ובברית החדשה גם יחד. הארץ ארצו של כנען. הארץ שלנו ידעה כיבושים רבים האשורים, הבבלים, העברים, הרומים, הסלג'וקים והעות'מאניים. הארץ החליפה ידיים אבל אנחנו סבלנו פלישות והדפנו פלישות והדפנו תוקפנות. אנחנו נשארנו העם של האדמה הזאת. יש לנו תרבות מפותחת שפה משותפת ומסורת לפחות ב-1300 השנים האחרונות של תרבות וחברה ערבית. כמו כל העולם הערבי. זהו העם הפלשתיני כפי שמצוין בספרי ההיסטוריה. (הדגשות המחבר) ". מעבר לאי הדיוק ההיסטורי לגבי משמעות השם כנען ומוצאו והתפיסה המיתית הבולטת כאן יש צורך לשים לב לדגשים הבאים. הפלשתינים היו חייבים להציג את מקורם בגלי הגירה קדומים מחצי האי ערב. לפי שקירי, הגירתו של כנען הערבי – לא הפלשתיני הייתה אחת מהן. בכך הקדים כנען את השבטים היהודים שבאו אחר כך. אם כן הזכות ההיסטורית של היהודים אינה קיימת. היהודים או העברים מוצגים רק ככוח אחד מני רבים ששלט בארץ תקופה מסוימת. האוכלוסייה הכפרית הערבית שמוצאה מחצי האי ערב, אשר ישבה בארץ נותרה ללא שינוי מזה כ-4000 שנה. זו אם כן התפיסה הפלשתינית על עבר מיתי שמהווה סילוף היסטורי. אכן קל היה לפלשתינים להסתכל על סיפורי התנ"ך על כיבושה של ארץ העברים מידי כנען הערבי ולהזדהות עם עמי כנען אשר גורשו באכזריות מהארץ על-ידי יהושע הכובש. כך נוסד נרטיב לאומי חדש אשר יכול להתמודד עם התביעה ההיסטורית היהודית. זוהי בדיוק התיאוריה של עבדאללה אל-אפרנג'י. פרנג'י הוא אחד מראשי פתח נולד בבאר שבע ב-1943. אביו חסן גמעה אל-אפרנג'יהשתתף במרד הגדול של 1939 בפלשתין. משפחתו היגרה לעזה לאחר 1948 כפליטים. הוא הצטרף לתנועת פתח, דרך אחיו מוחמד אל-פרנג'י וח'ליל אל-וזיר (אבו גיהאד) ב-1959. בסוף שנות החמישים, עזב לגרמניה כדי ללמוד רפואה ומדעים פוליטיים. ב-1962 הפסיק את לימודיו כדי לנסוע לאלג'יריה עם חברי פתח נוספים כדי לקבל אימון צבאי ביוני 1967. ביולי הוא חצה את הירדן עם קבוצת סטודנטים נוספת כדי להקים תאי התנגדות בגדה. הוא נעצר על-ידי ישראל ומאוחר יותר הוגלה לגרמניה ב-1968 שם המשיך לימודיו. ב-1970 מונה כיושב-ראש איגוד הסטודנטים הפלשתינים בגרמניה ובאוסטריה. משנת 1972 חבר במועצה הלאומית הפלשתינית. ב-1978 נבחר כחבר המועצה המהפכנית של פתח. בין השנים 1985-1982 ייצג את אש"ף באוסטריה. בתקופה זו גם כתב את ספרו The PLO and Palestine . חבר הוועד המהפכני של הפתח מ-1989 (הוועד העליון של הפתח תפקיד בו שימש עד לאחרונה ב-2009). שגריר אש"ף והרשות הפלשתינית בגרמניה מ-1993 עד 2005. היה מנושאי ארונו של יאסר ערפאת בקהיר ב-11 בנובמבר 2004. לאחר מכן שב לעזה ושם מונה כנציג הבכיר ביותר של פתח ברצועה ומשם ניהל את מסע הבחירות של אבו מאזן ברצועה ( 2006-2005 ). מ-10 ביוני 2007 (אחרי השתלטות חמאס) אחראי על קשרי החוץ של תנועת הפתח תחת הנהגתו של מחמוד עבאס וכנציג הוועד המרכזי של פתח. בספרו פרנג'י מתחיל לספר את ההיסטוריה של פלשתין מהתקופה הכנענית. לתפיסתו הפלשתינים הם צאצאי הכנענים שהיו עובדי אדמה והייתה להם תרבות מפוארת. נכון שהיו כיבושים שונים לאורך התקופות ההיסטוריות השונות והכיבוש העברי במאה ה-13 לפנה"ס הוא אחד מהם. כיבוש זה החל בהתגבשותו במצרים של גזע עבדים תחת הנהגתו של משה לכיבוש הארץ כך נולד גזע של כובשים. פרנג'י מתאר כי בדיקה קפדנית של פסוקי התנ"ך מעידה על כך שהעברים כבר אז כבשו אדמה של עם אחר – הכנענים. בהובלת יהושע הכובש הצליחו העברים להשמיד כ-450 כפרים בהם שכנה תרבות כנענית מפוארת. העברים לא חסו על הכנענים ובשורת מעשי טבח ושוד גירשו את הכנענים מאדמתם השתלטו עליה והקימו את ממלכתם. התיאור מזכיר את הנרטיב הפלשתיני של ההשתלטות היהודית במאה העשרים על אדמת פלשתין ואפילו המספר 450 רומז לכאורה לכמות הכפרים שלפי הפלשתינים הושמדה באסונם ב-1948. למרות זאת, עדיין נותרה אוכלוסייה כנענית בארץ שעיבדה את אדמתה תחת עול הכובש העברי. הכנענים מתוארים כפלשתינים המקוריים – עובדי אדמה אשר סבלו מעול הכיבוש העברי. אפילו בתקופת דוד המלך ושלמה בנו, הכנענים שנשארו היו עבדים ושילמו מיסים. היהודים כבר בתקופה הקדומה מתוארים כספק עם בעל תרבות נחותה, אשר ביסס את תרבותו ואמצעיו על אימוץ הידע מהכנענים מהפלשתים ומהפניקים. הכותב ממשיך לתאר את נפילת ממלכות ישראל ויהודה תוך בלבול רב בעובדות ההיסטוריות. היהודים לא הצליחו לשקם את מלכותם. ניסיונות שלהם בתקופת בית שני לשקם את מלכותם עלו בתוהו. ישו היה סוג של מורד שניסה לאחד את שבטי היהודים אך הוא לא הצליח. העברים היו אפוא כוח חולף בפלשתין. הפלשתינים מצד שני נשארו בארץ למשך אלפי שנים. ברור היה למנסחי הלאומיות הפלשתינית כי המיתוס הכנעני לקוי מיסודו. הרי אם יוצאים מנקודת הנחה שעברים שלטו בארץ, הקימו את בית המקדש הראשון במלכות שלמה והיו בארץ מספר מאות שנים הרי שעדיין יש להם זכות היסטורית כלשהי על הארץ. כאן נכנסת לתמורה תורת הגזע המציעה הסבר נוסף והוא הפלשתינים הם אומת הפלאחים הכנענית, עובדי האדמה שקיבלו את הנצרות במהלך הדורות ואחר כך את האיסלאם. והיהדות היא דת שמורכבת מעממים רבים שאין קשר גזעי ביניהם ורבים מהם אינם מבני שם. אם היהודים של היום אינם צאצאי בני ישראל שכבשו את ארץ כנען במאה ה-13 והקימו בה את מקדשם אזי ליהודים החדשים שפלשו לפלשתין אין שום זכות היסטורית באדמת פלשתין. מתקפה הסברתית זאת היא שעומדת מאחורי התבטאויות פלשתיניות רבות ומחקרים ערביים רבים. לאחרונה הצטרפו לחסידי מתקפה זו גם גורמים מהאקדמיה הישראלית כמו ההיסטוריון, פרופסור שלמה זנד מאוניברסיטת תל אביב, המנסים להצדיק תיאוריה זו. לא כולם הסכימו עם המיתוס הכנעני הזה הקשה להוכחה. יש שקשרו את הערבים כולם לצאצאי שבעת העממים ואף לצאצאי עמלק. אולם כלום יכולים אותם הדוגלים בקשר שורשי זה להצביע על מנהג כנעני המקובל על ידם מדורי דורות? כלום הערבים המקפידים על ייחוסם ושושלות היוחסין שלהם יכולים להצביע על קשר עובדתי מוכח לעם הכנעני שחי בארץ אי-שם לפני כ-3000 שנה? האינטלקטואל הפלשתיני, ד"ר עזמי בשארה, מיסד מפלגת בל"ד (ברית לאומית דמוקרטית) ששימש כחבר כנסת בישראל וכיום משמש כפרשן לענייני ישראל ברשת אלג'זירה התבטא בחריפות נגד מיתוס מומצא זה."הניסיון למצוא זיכרון קולקטיבי שאינו אמיתי ושאינו מדומיין הוא ניסיון לכתוב מה שלא ניתן לדמיין. מה שלא ניתן לדמיין לא ניתן גם לזכור. ואנחנו לא יכולים לזכור שאנחנו כנענים. ערביי הארץ יכולים להזדהות עם צלאח אל-דין ועם ג'מאל עבד אל-נאצר עם מהפכת אלג'יריה עם מצרים, עירק, עם אל-קודס ופלשתין, עם מסגד אל-אקצה ועם כנסיית התקומה עם האדמה ההר והשפלה אבל הם לא יכולים להזדהות עם כנען, כיוון שהיא אינה נוגעת לדמיונם. כנען היא היסטוריה ללא זיכרון." לדידו של בשארה ואינטלקטואלים נוספים בני זמנו. הניסיון להחיות זיכרון קולקטיבי כנעני הוא ניסיון עקר שנידון לכישלון. איננו שארית רומנטית מן העבר. מאידך ישנם כאמור לא מעט ובמיוחד מקרב אנשי אש"ף המעדיפים להחיות את "תרבותם" הכנענית. העבר מגויס כדי לסייע להציג את העימות עם היהודים כמאבק רב דורי על פני כל ההיסטוריה. המחלוקת בתוך החברה הפלשתינית האם יש להחיות את כנעניותם ההיסטורית ולעשות בה שימוש לאומי מעידה כי לא מעבר מיתי זה הם יונקים לאומיותם.

• עיון בספרי היסטוריה פלשתינים מעלה כי הדגש העיקרי הוא לרוב הכיבוש הערבי של פלשתין במאה השביעית, בשנת 638 לספירה. זהו התיאור כפי שעולה מספר אתרים פלשתיני, בשם: דליל פלשתין אלסיאחי, אלצ'פה אלע'רביה וקטע ע'זה שיצא לאור בשנת 2000 ברמאללה. כיבוש זה הוא אשר הפך את פלשתין למשך תקופה של 1300 שנה לאדמת האיסלאם. זאת כמובן למעט תקופה קצרה של כ-100 שנה בה הייתה הארץ למרכזה של ממלכת ירושלים הצלבנית (1187-1099 לספירה). גלי ההגירה שהגיעו מחצי האי ערב ובהמשך מעבר הירדן ומסוריה וישבו בהם את פלשתין הובילו להיעלמותם של קהילות יהודיות שחיו באזורים אלו או להתאסלמותם בכפייה. כך למשל אפילו ברמאללה בירתה המנהלית של הרשות הפלשתינית, מייחסים את שורשי אוכלוסייתה הערבית כיום למשפחות שהיגרו מדרום ירדן לשם בסוף המאה החמש עשרה לספירה.

• אולם יש לציין כי אוכלוסיית הארץ בתחילת המאה ה-18 הייתה דלילה ביותר מבחינת אוכלוסייה. מחקר שנערך על-ידי ג'האן פיטרס, מעלה כי קשה מאוד לומר כי הייתה אוכלוסייה ילידית שעיבדה את הארץ מאות בשנים ורק השלטון התחלף. מהמאה העשירית ניתן לומר "כי רוב האוכלוסייה נכחדה על-ידי שחיתות, מחלה רעב ומלחמות שלא פסקו. קם שליט ערבי אחד והביא טורקים וכושים. עוד אחד הביא ברברים, סלאבים יוונים ודלמאטים הכובש הכורדי צלאח א-דין הכניס עוד טורקים וכמה כורדים. טובי הסאראצינים שנלחמו בצלבנים היו טורקים כתב פיליפ גרייבס בספרו על ארץ ישראל. הממלוכים הביאו גייסות ל גרוזינים וצ'רקסים. כל מלך ביסס את ביטחונו האישי על מקנת כספו שלו. ב-1296 נכנסו לארץ ישראל 18,000 אהלים משפחות של טאטארים שהתיישבו בה." מחקר שנערך למשל על אוכלוסיית אום אלפאחם מעלה כי ארבעת החמולות המרכזיות המרכיבות את אוכלוסיית העיר, מח'אגנה, ג'אברין, מחאמיד ואע'באריה, מקורם במשפחות שהיגרו לפלשתין מהמאה ה-17 ואילך מסעודיה, תימן וסוריה. בהמשך במהלך המאה ה-19 הצטרפו אליהם משפחות רבות בעיקר ממצרים ועבר הירדן.

• פיטרס קובעת בפסקנות על סמך מהמחקר המקיף שערכה כי בקרב העממים שנמנו כערבים פלשתינים בני המקום מצויים יוונים, סוריים, לאטיניים, מצרים, טורקים, ארמנים, איטלקים, פרסים, כורדים, גרמנים, אפגאנים, צ'רקסים, בוסנים, סודאנים, שומרנים אלג'ירים וטאטארים. תיאורים של הארץ מהמאה ה-18 מצביעים אף הם על עזובה גדולה ועל בליל אוכלוסין. העזובה הייתה כה גדולה עד כי נוצר הרושם כי הארץ למעשה כמעט ריקה מתושבים. ב-1857 דיווח הקונסול הבריטי בארץ ישראל: "כי במידה ניכרת הארץ ריקה מתושבים ולכן הצורך הגדול, הוא ציבור של אוכלוסין." באנציקלופדיה גרמנית שראתה אור ב-1827 תוארה ארץ ישראל כארץ שממה שכנופיות שודדים ערביות מהלכות בה בכל פינה. הנרי טריסטרם שביקר בארץ בשנות השישים רשם ביומנו. עיבודן של אדמות הצפון והדרום של עמק השרון פוסק והולך וכפרים שלמים נעלמים במהירות מעל פני האדמה. מאז שנת 1838 נמחקו שם כך מן המפה (על-ידי הבדווים) לא פחות מ-20 כפרים ויושבי הקבע נעקרו משורש." תיאוריו של הסופר הידוע מארק טווין מביקורו בארץ בשנת 1867 אף הם כבר ידועים. תיאוריו המתארים את ארץ ישראל מתארים הזנחה רבה, ועליבות רבה. " ארץ ישראל יושבת עטוית שק ואפר … שוממה וכעורה" כתב טווין בצער היא "ארץ החלומות". ישנם עוד תיאורים רבים מספור אשר נלקטו אחת לאחת ומופיעים במחקרה של פיטרס. תיאורים אלו כוללים ספרות היסטורית של אותה תקופה, ספרות תיירות, סיפורי נוסעים, דיווחי קונסולים וצליינים. כל אלו מעלים תמונה של ארץ עזובה ודלילת אוכלוסין. הפלשתינים אם כן אינם עם האיכרים הפלאחים אשר ישב בפלשתין מדורי דורות אלא בעיקר מהגרים זה מקרוב באו.

• במאה ה-19 החלה הגירה של מוסלמים מחבלים שונים של האימפריה העות'מאנית לתוך פלשתין. עדיין מדובר היה בארץ שוממה. אך לקראת סוף המאה ה-19 מתחילה הארץ לפרוח עקב כניסתו של גורם חדש – הציונות. התוצאות מדהימות. בשנת 1878 מנתה אוכלוסיית הארץ 141,000 מוסלמים יושבי קבע שלפחות 25% מהם הוגדרו כחדשים זה מקרוב באו בעיקר ממצרים. כאלו שבאו עם הכיבוש הערבי של איברהים בן מוחמד עלי שליט מצרים ונשארו לגור בפלשתין. מחקרים שונים שנערכו במהלך השנים על-ידי משה בראוור, גדעון קרסל ואחרים מעלים בבירור כי מוצאם של רוב המשפחות הערביות שהתיישבו בכפרים בשפלת החוף ובאזור שלעתיד הפך להיות מדינת ישראל היה מסודן, לוב מצרים וירדן. בשל קוצר היריעה ומבלי להיכנס לכל הפרטים של מחקרים שונים שנערכו בנושא המעידים על תמונת מצב זו עולה כי בתקופת המנדט המשיכו גלי הגירה בהיקפים גדולים מצד מדינות ערב לבוא לפלשתין המנדטורית, בשל האפשרויות הכלכליות הגלומות בה. זאת בדומה להגירה הסודאנית של היום לישראל.

• מסקנתה של פיטרס ממחקרים אלו המוצגים בספרה היא ברורה. "מן החישובים אנו למדים לאו-דווקא על מצב שבו נדחק או הורחק מאדמתו עם ערבי צפוף, הקיים 'מאז ומקדם' אלא על מצב הפוך כמעט לגמרי. מצב של עם – היהודים – שנוכחותו משכה אליה מהגרים ערביים, ושאדמתם של היהודים שנועדה להיות להם בית, נחמסה מהם עם בואם של מהגרי-פנים ערביים אלה, שמחוץ לאזורים המיושבים ערביים."

• ההתיישבות היהודית שפיתחה את האפשרויות הכלכליות של הארץ, רמת התברואה ורמת הרפואה משכה מהגרים ערביים רבים לבוא בקרבתה. כך נוצר מצב שבשנת 1948 מנו ערביי פלשתין המנדטורית כ-1.3 מיליון איש, בעוד שהישוב היהודי מנה כ-600,000 איש בלבד למרות גלי עליה רבים שפקדו את הארץ. אוכלוסיית הארץ הכפילה ושילשה את עצמה בקצב ריבוי העולה על כל תחשיב בשל הגירה רבה מירדן, סעודיה, מצרים, סודן, לוב ולמעשה מכל ארצות ערב.

ב-23 במרס 2012 הוגשה פנייה לממשלת מצרים על-ידי שר הפנים של ממשלת חמאס, פתחי חמאד. דבריו שודרו בתחנת אלחאכמה במצרים. בדבריו מאשר אלפתחי את מסקנות המחקר.