לנאומו הקרוב של
בנימין נתניהו בקונגרס האמריקני יש תקדים בעל קשר משפחתי ישיר. אביו של ראש הממשלה, פרופ' בנציון נתניהו, פנה גם הוא בשנות ה-40' לקונגרס האמריקני במאמץ לגייס תמיכה בציונות.
פרופ' נתניהו, שלימים הפך להיסטוריון נודע של ספרד בימי הביניים, נבחר ב-1940 על-ידי זאב ז'בוטינסקי להיות חבר במשלחת הרוויזיוניסטית בארצות-הברית ואחר כך נעשה לראש המשלחת. הרבה מעבודתו היה כרוך בכתיבת מודעות שהתפרסמו ב"ניו-יורק טיימס" ובמקומות אחרים, ובהן קריאת תיגר על מחדליהן של בעלות הברית להציל את יהודי אירופה מן הנאצים ושכנוע בצורך שבהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
בנציון נתניהו הקדיש חלק מזמנו בגבעת הקפיטול בחיפושים אחר תמיכה ברעיון של ריבונות יהודית. באחד מראיונותי עמו, נזכר בנציון נתניהו בנוף הפוליטי שפגש בבירה האמריקנית: "מרבית המנהיגים היהודיים והציוניים, בראשותו של הרב סטפן וייז, היו מסורים לדמוקרטים ונמנו עם תומכיו של הנשיא רוזוולט. הרעיון ליצור קשרי ידידות עם רפובליקנים היה כמעט בלתי נתפס מבחינתם".
בנציון נתניהו לא היה רפובליקני ולא דמוקרטי. לא היה לו עניין בעמדותיהן של שתי המפלגות על שום נושא פרט להצלת פליטים יהודים והקמת מדינה יהודית. כשנוכח כי לא ניתן להזיז את ממשל רוזוולט מעמדותיו בשני נושאים אלה, החליט נתניהו להפעיל לחץ על הנשיא האמריקני ועל הדמוקרטים באמצעות פנייה לרפובליקנים.
בחודשים שקדמו לוועידה הרפובליקנית של יוני 1944, נרתמו בנציון נתניהו ועמיתיו למה שהם כינו "מסע הארה שיטתי" בנושא ארץ-ישראל, כשעל הכוונת שלהם היו מנהיגי המפלגה הרפובליקנית, ובכללם הנשיא לשעבר הרברט הובר, סנטור רוברט טאפט שעמד בראש הוועדה לניסוח מצע-המפלגה בוועידה; וקלייר בות' לוס, חברת קונגרס משפיעה מקונטיקט שנבחרה לשאת את הנאום המרכזי בוועידה.
מטרתו של נתניהו הייתה שבמצע של המפלגה הרפובליקנית ייכלל סעיף המצהיר על תמיכה במדינה יהודית בארץ ישראל. עד אז שום מפלגה לא נקטה עמדה כזאת בוועידתה.
בו-בזמן הוביל הרב אבא הלל סילבר מאמץ שדולה שני המכוון לרפובליקנים. סילבר היה יריבו העיקרי של סטפן וייז, בה בעת שחלק עמו את תפקיד היו"ר של מועצת החרום של הציונים האמריקנים. קשריו ההדוקים של סילבר עם סנטור טאפט הובילו להזמנתו של סילבר לשאת ברכה בוועידה של 1944. הזדמנות זו גם איפשרה לסילבר לדבר עם מנהיגים רפובליקניים על הצלת היהודים והקמת מדינה יהודית.
מאמצי השדולה של נתניהו-סילבר נחלו הצלחה חסרת תקדים. הנוסח הסופי של החלטת הוועידה הרפובליקנית דרש "מקלט למיליוני יהודים במצוקה, גברים, נשים וילדים, שגורשו מבתיהם על-ידי עריצות", וקרא להקמת מדינה יהודית "חופשית ודמוקרטית". הוועידה עשתה צעד נוסף מעבר למה שביקשו נתניהו וסילבר, במותחה ביקורת ישירה על רוזוולט: "אנו מגנים את אי-עמידתו של הנשיא על כך ששלטונות המנדט בארץ ישראל יישמו את הצהרת בלפור ואת המנדט, בו-בזמן שהוא מעמיד פנים כאילו הוא תומך בהם".
מסמכים שמצאתי בניירת האישית של הרב וייז בארכיון הציוני המרכזי בירושלים שפכו אור על תגובתו של וייז להחלטת המפלגה הרפובליקנית בוועידתה, וכיצד זו הובילה להישג פוליטי גדול בהרבה מזה שהעז נתניהו לקוות לו.
היו בקהילה היהודית אלה שראו במסע הבחירות לנשיאות ארה"ב הזדמנות לקדם את העניין הציוני. חברו של וייז וויליאם רוזנבלט למשל כתב לוייז במאי 1944: "אף פעם לא נשיג מדינה יהודית בארץ ישראל, אלא אם כן נגלה עוצמה ומיליטנטיות, ואולי כעת, תקופת הבחירות היא הזמן הטוב ביותר להשיג את מחויבותם של שני הצדדים". אך לוייז עצמו לא הייתה מלכתחילה שום כוונה להיות נוכח בשום ועידה או לחפש תמיכה בציונות.
לו הייתה ההחלטה של הרפובליקנים מתייחסת אך ורק לארץ ישראל ולפליטים היהודיים, בלי להזכיר את שמו של רוזוולט, לא היה וייז מתנגד לה. אך את הביקורת שמתחו הרפובליקנים על רוזוולט - הנשיא שאותו העריץ וייז בתכתובותיו הפרטיות כ"מורם מכל" וכ"האדם הגדול" - לא היה וייז יכול לשאת. הוא מיהר להודיע לנשיא כי הוא "מתבייש ביותר" מנוסח ההחלטה, ושחרר הודעה לעיתונות המבקרת את המפלגה הרפובליקנית על "ההכפשה הבלתי צודקת" נגד רוזוולט.
החלטת הוועידה הרפובליקנית לא רק הרתיחה את וייז. על-פי מכתביו, היא גם הביאה אותו לצאת ביוזמה מדינית שאליה כלל לא התכוון: להשיג מהדמוקרטים תמיכה בציונות. "למרות סירובי לנסוע לשיקגו כנציג של הוועידה (הדמוקרטית)", כתב לעמיתו הקרוב השופט העליון פליקס פרנקפורטר, "אני עכשיו חושב שאסע לשם כדי להבטיח שההחלטה על ארץ ישראל, שחייבת עתה להתקבל, תהיה יותר מאשר רק ניטרול הנזק שגרמה המתקפה על המנהיג בהשראתו של סילבר".
לחץ פוליטי שעשה היסטוריה
סילבר מצידו היה מאושר - כפי שכתב לעמית - כי "בפעם הראשונה, התנועה (הציונית) שלנו מוצאת את עצמה בעמדה המבורכת ששתי המפלגות הגדולות מתחרות על תמיכתה". אך הוא לא היה משוכנע שהדמוקרטים יהיו מוכנים לתמוך במדינה יהודית. "עלינו (לנצל את ההחלטה בוועידה הרפובליקנית) כמנוף להעברת החלטה דומה, או אף טובה יותר, בוועידה הדמוקרטית", הוא יעץ לוייז. אך בו-בזמן הוא הזהיר את יריבו כי משרד החוץ האמריקני, שהיה ידוע בעויינותו לציונות, "יפעיל לחץ...כדי להביא להחלטה חיוורת, פושרת וחסרת משמעות על ארץ ישראל" בוועידה הדמוקרטית.
"ייתכן שיהיה עליך להגיע לבכירים ביותר כדי לדחוף להחלטה חזקה", כתב סילבר לוייז, כשהוא מתכוון לרוזוולט. למרות שנאתו לסילבר, הבין וייז שיריבו צודק. כך, בימים שקדמו לוועידה הדמוקרטית, ביקש וייז מעוזרים בבית הלבן פגישה עם רוזוולט כדי להבטיח את "תמיכתו האישית ואת תמיכת הממשל בתוכנית הציונית" ואישור שאיפתו להביא "מקסימום הצלה של יהודים". בקשתו של וייז נדחתה.
כשהגיע וייז לוועידה, התרוצצו שמועות שכותב הנאומים של הנשיא סמואל רוזנמן - יהודי מתנגד לציונות - יזם החלטה מתונה יותר על ארץ ישראל. זו תהיה "מתנה גדולה ל(מועמד לנשיאות מטעם הרפובליקנים) תום ד(יואי)", הזהיר וייז. כיוון שדיואי היה מושל מדינת ניו-יורק, ההנחה הייתה שמדינה זו יכולה לפנות בבחירות לכיוון המועמד הרפובליקני בבחירות לנשיאות. תזוזה בקול היהודי לטובת דיואי עלולה הייתה להטות גם את ניו-יורק לטובתו.
ביום השני של הוועידה, אמר וייז המודאג לעוזר התובע הכללי נורמן ליטל כי חברים בוועדה לניסוח המצע עדיין לא הסכימו להצעתו בדבר הכללת סעיף פרו-ציוני בו. "זה יזיק לנשיא", הזהיר וייז. "זה יעלה לנשיא 400 או 500 אלף קולות". הרפובליקנים אימצו "מצע משביע רצון" על ארץ ישראל, הוא הזכיר לליטל; אל להם לדמוקרטים לפגר אחריהם.
אזהרתו של וייז חוזקה על-ידי מודעה גדולה שהציונים הרוויזיוניסטים של נתניהו שמו ב"שיקגו דיילי ניוז". היא הזכירה לנציגים הדמוקרטים את המצע של הרפובליקנים ולחצה עליהם לתמוך גם הם ב"פעולה מיידית ואפקטיבית למען ארץ ישראל יהודית".
ההשתדלות של וייז נשאה פרי. הדמוקרטים אימצו מצע שתמך ב"עלייה של יהודים ויישוב ללא הגבלה" של ארץ ישראל והקמתה של "קהילייה יהודית חופשית ודמוקרטית".
"ידידותי האישית עם רבים ממנהיגי המפלגה נתנה לנו את ההחלטה שבסוף קיבלנו למרות אלה שהתנגדו לנו", כתב וייז לרוזנבלט. "בהכללת הסעיף במצעים של שתי המפלגות הפך את הנושא לעניין על-מפלגתי".
זה בדיוק המצב שנוצר. אימוץ הנושא במצעים של שתי המפלגות הבטיח שהתמיכה בציונות, ויותר מאוחר בישראל, תהפוך חלק מהתרבות הפוליטית של ארה"ב. כל ועידה אחר כך, הן של הרפובליקנים והן של הדמוקרטים, אימצה סעיף דומה. פחות מזה היה בלתי מתקבל על הדעת.
לא שבנציון נתניהו, סילבר ווייז יצרו יש מאין. כבר הייתה אז תמיכה נרחבת בציונות הן אצל הרפובליקנים והן אצל הדמוקרטים. אך איש קודם לכן לא ניסה לתעל רגשות אלה לסעיפים במצע הרשמי של שתי המפלגות, ובכך לשנות את הנוף הפוליטי לדורות הבאים. התמיכה הדו-מפלגתית בישראל בגבעת הקפיטול שתבוא לידי ביטוי כשראש הממשלה בנימין נתניהו ידבר בפני חברי הקונגרס בחודש הבא, תהווה המשך של מסורת יציבה במדיניות החוץ האמריקנית שאביו סייע לטפח לפני 7 עשורים.
