דני הכיר את הגישות האלה, הצבועות בכמות לא מעטה של ארוגנטיות מתחסדת, אבל הוא למד להתמודד גם עימן. למעשה, כל אימת שדרישה שלו לפסילת ראיות, שהושגו שלא כדין, או לזיכוי מוקדם, נדחתה, הוא תמיד יכול היה לצאת מאולם-המשפטים ולהביע באוזני העיתונאים תמיהה על הגישה 'הלא-מבינה' של השופט ועל חוסר- רגישותה של הפרקליטות למה שאמור להיות חלק מן המבנה המשפטי בחברה חופשית.
"זכויות-יסוד של היחיד חשובות לא פחות מהרשעתו בדין של מי שאשמתו ברורה-לכאורה מן הראיות שנאספו", נהג דני לדקלם את הביטויים הקבועים שלו. "אם קיימת אי-רגולאריות בדרך שבה נאספו הראיות, צריך הדבר להוביל לזיכויו של נאשם. אין להתיר דרכים פסולות של השגת ראיות. הן חושפות כל אחד מאיתנו לפגיעה בזכויותיו החוקתיות", נהג דני להמשיך, כשפניו מביעות סלידה מן ההחלטה של בית- המשפט הדוחה את התיזה שלו.
"שיטת משפט המקדשת את האמת על חשבון ערכים אחרים, חשובים לא פחות", כך הסביר דני לעיתונאים שדחפו את מיקרופונים לתוך פיו, "עלולה לפגוע באנושיותה של החברה כולה".
רינה שמעון-ברק, באותם פעמים שבהם היא עמדה לידו של דני, הסכימה עימו. הם תמיד ראו עין בעין את הצורך לעשות לנאשם, ולעצמם, קצת יחסי-ציבור.
עיתונאים שביקשו לשמוע את עמדתה זכו גם לחיוכה המצודד. כפתורי חולצתה הלבנה היו פתוחים באופן שאפשר לכל אחד להציץ בחריץ הנדיב שבין שדיה.
לדברי-הטעם שהיא השמיעה היה ביקוש הרבה יותר קטן. העיתונאים האזינו לדברים בפחות התלהבות.
לרינה שמעון-ברק זה לגמרי לא הפריע.
