העיסוק בדוח המבקר הוא עיסוק בצואה או בלשון הילדים עיסוק בקאקי. מול הרדידות האיומה של ההתעסקות באתגרים של המדינה, מול שלל הסיסמאות והקלישאות המופרחות על-ידי הפוליטיקאים, הרי שההתעסקות הפרטנית בצואה הזאת היא מדהימה.
פוליטיקאי אחד טען, שישנם כיום "2 מיליון ילדים רעבים" במדינת ישראל, אז הוא טען וכנראה חשב שבמדינת ישראל יש אולי 15 מיליון תושבים. לעומת זאת, ההתעסקות בפרטי הפרטים של הוצאות מעונות משרד ראש הממשלה, השאלות הנוקבות הנשאלות מול כל סעיף וסעיף בדוח, דברי ההגנה על הסעיף, נימוקי ה"בעד" ו"הנגד" - מעוררים השתאות ושאלה: למה לא מטפלים ככה בכל הנושאים המרכזיים? למה, למשל, כאשר הרצוג מכריז בחגיגיות כי "יטפל ביד קשה בטרור ולא ישא ויתן עם החמאס" (וזה נושא מרכזי שישפיע בוודאות על כל מרקם החיים שלנו), הוא לא נדרש לרדת לפרטים, להסביר מה זאת "יד קשה", איך יטפל בחמאס: יכבוש את עזה? יבקש מהקהילה הבינלאומית שתגרש את החמאס, ועוד "אלף שאלות". והרצוג כאן אינו אלא משל לכל הפוליטיקאים. גם הם עוסקים כל הזמן במריחת צואה האחד על השני, והסירחון הופך לבלתי נסבל, לפחות עבורי.
אז ברוח הנביא עמוס אני רוצה להעיר על "שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו". והעיקרי שבהם הוא היעדר הבושה. אצל ראשי הממשלה שלנו, ולענייננו כאן נתניהו, אצל האליטות. אין בושה לשקר, אין בושה לחיות חיי הוללות, בזבזנות; אין בושה לקלל ולגדף כאחד מהריקים בשוק, ולהפגין גסות רוח מחליאה; אין בושה לפרסם דברי כזב והטעיה בתקשורת ולהעלים אמת, אין בושה להיות צבוע כאשר הכל יודעים שמדובר בצביעות.
בימים אלו מופץ ברשתות מכתב שכתב השר יגאל אלון (מייד לאחר מלחמת ששת הימים) לאוצר ובו הוא קובל שהכספים שהקצה האוצר למשרדו החדש הם מרובים מדי ויש לקצץ! אכן, היו זמנים. אבל, מכיוון שיש לי קצת בקיאות בזמנים ההם, הרי שגם אז חגגה לה השחיתות המוסרית, ובצע הכסף לא נעלם.
אלא מה? הייתה אז בושה! האליטות התביישו. התביישו שהדברים יראו לציבור, התביישו שקלונם יתגלה, התביישו פעמים גם במעשיהם. כמה מהם אפילו התאבדו. והחטא הגדול ביותר בעיני הוא שעובדי בית ראש הממשלה נאלצו לשלם מכיסם הוצאות קטנות של בני הזוג נתניהו.
על חטא מעין זה אמר הנביא עמוס: "על מכרם אביון בעבור נעלים". אבל, מה שמדהים הוא שאותם חסרי בושה, מימין ומשמאל ומהמרכז ומכל אלו שבקצוות, מתביישים להודות בטעות, מתביישים להתנצל. איני מדבר כבר על התקשורת. אילו הייתה צריכה להתנצל ולהודות בטעות, כי אז הייתה צריכה להכפיל את כמות הנייר או זמן השידור, והייתה פושטת את הרגל.
אני מתכוון, למשל, לנתניהו: למה לא קמת ואמרת: טעיתי, חטאתי, מתנצל אני, התחלתי לתקן דרכי? כנראה שהאילוצים שלא להגיד כך הם כבדים. נתניהו אינו חריג, הוא הכלל של ציבור הפוליטיקאים: הטעות והאשם הם לא שלי, אחרים אשמים.
ולעניין זה אי-אפשר שלא להזכיר את שרה, אשת ראש הממשלה. איני בקיא ואין לי כל עניין לעסוק בה. אגיד רק זאת: בספר הנהדר "אני קלאודיוס", נכתבו הדברים הבאים: "ואוגוסטוס קיסר (המודל לקיסר ענק שיצק את היסודות לאימפריה הרומית) שולט באימפריה וברומא, וליוויה אשתו שולטת בו".
דרך אגב, חורבות הארמון שלה פתוחות לתיירים המבקרים ברומא. שרה היא כמובן לא ליוויה, שדאגה להרעיל את כל סביבתו של אוגוסטוס, אך רפרוף קצר בדפי ההיסטוריה יגלה לנו עד כמה שליטים חזקים (הרבה יותר מנתניהו) היו נתונים להשפעה ממארת של נשותיהם, או פילגשותיהם.
וישנו החטא הנקודתי, חטא הדוח עצמו. פרופ' טרכנברג אמר על סוגית "מע"מ אפס" כי אילו היה מוגש כעבודה סמינריונית, היה מקבל ציון "לא מספיק". דבר דומה הייתי אומר על הדוח. למה? כי אינך יכול להביא נתונים מספריים בלי לתת לקורא איזושהי נקודת משען על-מנת שיתאפשר לו להבין את משמעות המספרים: זה הרבה? זה מעט? איך זה בהשוואה למספרים דומים במקומות אחרים? האם מישהו יכול לתאר לעצמו שידברו על פערי משכורות, למשל, בלי להביא את מכלולי גובה המשכורת במקום מסוים, מול מקום אחר, מול תפקיד אחר; האם יעלה על הדעת לתאר את מצב הכלכלה הישראלית בשנה מסוימת בלי שיובאו נתונים מה היה בשנה שלפניה?
זהו חטא "החפיפיות" הישראלי המוכר כל-כך. בעיני, וזאת הנקודה המצערת, מוסד
מבקר המדינה הפך ל"חפיפניק". ומהי כל מערכת הבחירות עם לא "חפיף", אחד גדול המעלה צחנה שטרם הרחנו כמותה בעבר?