הם ניצבו יחדיו בחדרו של מפכ"ל משטרת ישראל, והתבוננו בסקרנות ערה סביבם. היה זה חדר רחב ידיים שהוביל לחדר ישיבות מרשים. על הקירות היו תלויים לראווה תצלומים רבים של דיוקנאות אישים מרכזיים במדינת ישראל. יואב, שמואל, אייל, רון ודן החליפו ביניהם מבטים מלאי התרשמות.
בתמונה אחת המפכ"ל עצמו, גבר צעיר עם עיניים כחולות ומבט טוב, נראה חובק את נשיא המדינה
שמעון פרס. פרס נראה להם מעט נמוך, וחיוך קל של שביעות רצון היה פרוש על פניו. בקרבת התצלום הזה הייתה תלויה תמונתו של הרמטכ"ל גנץ. לעומת הנשיא פרס הוא נראה ענק. המפכ"ל שעמד לצד הרמטכ"ל וחייך, נראה מעט נמוך וקצת נבוך.
לוחות ועיטורים מעוצבים רבים וסמלים של יחידות המשטרה היו תלויים על הקיר, או מונחים על מדף חום בצד החדר. המפכ"ל, מסתבר, זכה לתעודות הוקרה רבות, בהן כלולים אמרות שבח או דברי הערכה.
במרחב החדר נעה, חסרת מנוחה, קצינה שנראתה לנערים בערך בגיל של אימותיהם. היא נשאה על כתפיה דרגות קצונה של עלה תאנה. הרושם היה שהיא מנהלת את האירוע. אט אט נכנסו לחדר המפכ"ל קצינים בכירים נוספים. חוץ מיואב, החבר'ה לא התמצאו בדרגות הקצונה של השוטרים, אבל היה קל להבחין כי מדובר בקצינים בכירים. כולם חייכו חיוך אבהי ושלחו אל הנערים מבטים של אהדה והערכה. אישה צעירה, במדים הצמודים לגופה, נעה במרץ בתוך החדר, כשמצלמה בידה. היא תקתקה ללא הרף וצילמה את כל מה שזז סביבה.
"אני לא מתמצא בדרגות של קציני המשטרה", לחש דן ליואב, "אבל נראה לי שאלה עם השלושה כוכבים על הכתף הם הקצינים הבכירים".
כל החבורה הצטופפה מעט לשמוע את תשובתו של יואב, שכן הוא היה בקי? בדרגות הקצונה בצה"ל ובמשטרה.
"אתה טועה", פסק יואב בלחש, "אלה שיש להם עלה תאנה אחד הם בדרגה יותר בכירה מאלה שיש להם שלושה כוכבים. תסתכלו טוב. אלה שיש להם שני עלי זית צולבים הם בדרגה בכירה יותר מאלה שיש להם עלה תאנה ועוד שני כוכבים".
"ומה עם אלה שיש להם שני עלי זית מוצלבים ובאמצע עלה תאנה?", שאל שמואל בלחישה אף הוא.
"אלה הניצבים", השיב יואב, "הדרגה הבכירה ביותר לפני המפכ"ל".
"משהו כמו אלוף בצה"ל?", שאל רון.
"היו רוצים להיות", העיר יואב בזלזול מה.
"תגידו, מה זה בכלל מפכ"ל?", העז אייל.
"זה ראשי תיבות של המפקח הכללי של המשטרה", השיב יואב, "הוא המפקד העליון של המשטרה כולה".
בעוד הנערים מהרהרים ומתלחשים, גברו גלי המתח בחדר. השיחות בין הקצינים פסקו, העמידה הרופפת נמתחה מעט, והעיניים נישאו אל המפכ"ל, שנכנס סוף-סוף לחדר, בכבודו ובעצמו. עיני הנערים ננעצו מיד בדרגות שעל כתפיו. אכן, שני עלי זית מוצלבים, עלה תאנה ועוד כוכב. לא היה אפשר לטעות. זו הייתה הדרגה הגבוהה והמרשימה מכולן.
המפכ"ל עצמו, גבר בגיל העמידה, בעל פנים צעירות ובהירות, נכנס בצעד בוטח וחסר יהירות ומיד שאל: "איפה הם?".
הוא פסע ישירות לעבר הנערים, חייך אליהם ולחץ לחיצה נמרצת את ידי כולם.
"שמך?"
"יואב".
"ואתה?"
"רון...
שמואל...
אייל...
דן".
לחיצת יד חמה וחזקה הוענקה לכל אחד מהם עם אמירת שמו. אחר כך התייצב מאחורי שולחן עבודתו, לצִדה של הקצינה.
הקצינה, שבינתיים הסתבר שהיא דוברת המשטרה, הצהירה בטון רב חשיבות: "המפקד, מפכ"ל המשטרה, צוות הפיקוד, התכנסנו כאן היום כדי להעניק את אות המפכ"ל לנערים האמיצים יואב, שמואל, דן, אייל ורון, כולם תלמידי תיכונט אלתרמן בתל אביב, על-פי החלטת מטה המשטרה, על מעשה גבורתם ועל עוז רוחם. המפכ"ל, הבמה שלך".
המצלמה שבידי הקצינה הצעירה הבזיקה פעם אחר פעם, כשהיא מצלמת ומתעדת את המפכ"ל ואת חבורת הנערים הנרגשים.
"תודה, שולה", אמר המפכ"ל, ושלף פתק מכיסו. "יואב, שמואל, דן, אייל ורון, ידידיי. לא בכל יום יש לי העונג להעניק את אות המפכ"ל לאזרחים במדינה על מעשה גבורה יוצא דופן, ובוודאי שלא לחבורת נערים צעירים כמוכם. אני רוצה היום להביע את הערכתי האישית והערכת המשטרה כולה, ואני בטוח שגם את ההערכה של כלל הציבור בישראל, על מעשה הגבורה הנפלא שלכם. אתם מהווים היום דוגמה אישית כיצד נוכל יחד לעקור את הטרור. קִרבו אליי בבקשה כדי לקבל את תעודות ההוקרה".
ראשון, ובחיוך קל ונבוך, ניגש יואב.
המפכ"ל נעץ בו את עיניו הכחולות, חייך באהדה, לחץ את ידו בחוזקה ומסר לידו השמאלית תעודה נאה, חרוטה בעץ, עם סמל המשטרה, עליה התנוסס בהבלטה השם יואב לויה. אחריו ניגש שמואל. ושוב לחיצת יד, שוב קבלת תעודה בחריטת עץ ועליה בהבלטה השם שמואל כרמלי. חלקם של דן, אייל ורון לא קופח. חמישתם זכו בתעודות עץ נאות, היישר מידיו של המפקד העליון של משטרת ישראל.
הקצינה ביקשה כעת שיעמדו כולם יחד, קרובים זה לזה, לתמונה קבוצתית עם המפכ"ל ולאחר מכן לתמונה קבוצתית נוספת עם צוות הפיקוד הבכיר של המשטרה.
המפכ"ל המשיך בדבריו: "יואב, שמואל, דן, אייל ורון. אני רוצה לומר לכם - עבודת המשטרה היא עבודת קודש. אנו שומרים על החיים של תושבי המדינה ומגִנים עליהם מפני הפשיעה. הודות לאומץ לבכם הצלתם חיים רבים. אני מאמין שמהיום לחיי כל אחד מכם תהיה משמעות מיוחדת. תוכלו לשאת בגאווה את תרומתכם לביטחון המדינה".
הנערים היו נרגשים. הם ציפו לאירוע טקסי כלשהו, כמו בבית הספר. אך המעמד הזה, האישי והישיר, רב החשיבות, בנוכחות כל הפיקוד הבכיר של המשטרה ודברי המפכ"ל שהעניקו להם אישית חשיבות מיוחדת הביאו אותם להתרוממות רוח של ממש. הם חשו סיפוק אדיר. התבוננו זה בפניו של זה וידעו כי ינצרו את המעמד הזה לנצח בלבם.
דוברת המשטרה והצלמת מיהרו לעזוב את החדר כדי להעביר את הטקס ופרטיו לאמצעי התקשורת. כמה מקציני המשטרה ניגשו אל הנערים וטפחו על גבם. המפכ"ל נפרד מהם לשלום, וקצינה אחרת הובילה אותם דרך המסדרון והמעלית, בחזרה אל פתח הכניסה למטה המשטרה בירושלים.
"אתה יואב לויה?", נשמע לפתע קול מאחור.
"כן", השיב יואב בהיסוס, מפנה מבטו לעבר קצין המשטרה שהתקרב אליו בצעדים אטיים.
"אם כן, מעטפה זו היא עבורך", אמר השוטר והושיט לו מעטפה הנושאת את סמל משטרת ישראל, "חתום בבקשה כאן על קבלת החומר".
יואב המופתע חתם על הטופס ושאל: "אבל מה זה?".
"אנו חוסכים בהוצאות דואר", השיב השוטר, "זה כתב אישום. מדינת ישראל נגד יואב לויה, על נשיאת כלי ירייה ללא רישוי וירי בלתי חוקי".
יואב היה משוכנע שהשוטר חומד עמו לצון.
"מדינת ישראל נגדי?", שאל בתדהמה.
"כן, אני מתנצל על העיתוי. ממה ששמעתי כאן היום, עוד נכונו לך גדולות ונצורות, כפי שאני מבין. מדובר רק על העבֵרה של נשיאת כלי ירייה ללא רישוי וביצוע ירי לא חוקי. אין מה לעשות, חוק זה חוק.".
יואב, עם המעטפה בידו, יצא מהכניסה אל מטה המשטרה.
החמישה יצאו לרחוב בזריזות, קופצים זה על זה, פורצים בשאגות שמחה. יואב החליט לדחות את העיסוק בהודעה המפתיעה שנחתה עליו, לא לייחס לה חשיבות רבה, ולא לאפשר לה לקלקל את החגיגה. הוא חבר אל חבריו לשורה של תרועות ניצחון וגאווה.
